Michal Svironi

Creator, clown, puppeteer, comedienne Svironi is a leading independent theatre creator living in Tel-Aviv. Her different works have been performed for the past 16 years in 20 countries around the globe (Europe, Far-east and Africa). She brings a personal, yet communicative theatric- languages, using mixed genres and self-humor.

Graduated from Ecole Jacques Lecoq, La Sorbonne, clown Master Eric Bluet (teaching his method), Puppet Master- Francois Lazaro, and more, her theatre is in a constant research of innovative ways to express deep psychological process and transform them into theatrical events. Her universe is poetic and abstract, absurd and kicking. Specialized in interactivity, she is creating for indoors and outdoors, mixing plastic arts, circus and puppets. Looking for the magic in life and on stage, with the head in the clouds and the feet on the ground!

She also paints and has golden hands.

להמשך >>

Current Shows

אמא של דיקטטור

השכונה

ראש בעננים

האישה שנשמה יותר מדי

Carte Blanche / דף חלק

אמא של דיקטטור

קומדיה-פאשיסטית עם בובות

מאת ובביצוע: מיכל סבירוני
עין חיצונית: אופיר נהרי
בובות, אביזרים, ותלבושת: אוקסנה יאנוביצקי וליאוניד אליסוב
מבנה לואו-טק: יובל קדם – גלילאו
מוזיקה מקורית: אופיר נהרי
הפקה מוזיקלית ומיקס: מתן ביטון
שירים מקוריים: מיכל סבירוני
תאורה: יוני טל
צילום: אוקסנה יאנוביצקי.

ההצגה עלתה בבכורה בפסטיבל הפרינג' של באר שבע 2014.

ההצגה הוצגה בפסטיבלים שונים בשוויץ, גרמניה, פולין, אוסטריה, ברפובליקה הצ'כית וצרפת.

בתמיכת מנהל התרבות ותאטרון החנות.

קומדיה-פאשיסטית הרוקמת בעזרת בובות, קרקס ושאר חלקי גוף את סיפורה של אמא המגדלת מפלצת! בהשראת סיפור חייהם של הדיקטטורים הגדולים של המאה ה 20, סבירוני מצליחה להכניס את הקהל לעולם של פנטזיה וסאטירה חברתית קורעת מצחוק על אחד הנושאים הכבדים והטראגיים, תוך שהיא שואלת שאלות עמוקות על הורות, חינוך ופוטנציאל. הביקורת משבחת: ״יוצרת ופרפורמרית מדהימה, שילוב של טום ווייטס ומיסטר בין״ / דניאל מירן "שטיח אדום ליוצרת התאטרון הזאת... רואים בהצגה את כל מה שאני אוהבת בעבודות שלך: החיבור שבין הפרטים הקטנים שבחפצים, החיבור עם החלל ועבודת השחקן. " סיגל וייסבין / Like my radio "הקהל עוצר נשימה אל מול התמונות החזקות, המפתיעות, המקוריות והמדויקות" יובל מסקין, אמנות נקודה / רשת אלף "מיכל סבירוני, האחת והיחידה במינה, חוזרת עם הצגת הקברט המקורית שיצרה "אמא של דיקטטור", ואתם יכולים להיות בטוחים שכזה מופע עוד לא ראיתם! בואו לערב מצחיק סוראליסטי ומעורר מחשבה, על איך זה להיות אמא של עריץ... נשמע מוכר? קנו כרטיסים מהר!" . /אתר מרמלדה  

השכונה

תיאטרון רחוב מיניאטורי ואינטראקטיבי

3 בתים זעירים, 3 צופים בכל בית. הצגה זוכת פרס חבר השופטים פסטיבל בת-ים 2009 המבקרים בשכונה, מוזמנים להכניס את ראשם לתוך הבתים השונים ולצלול לתוך סצינות קצרות שבהן הם ימצאו את עצמם כמשתתפים, מפעילים ולפעמים גם כמוסיקאים. מופע אינטימי שהוא מפגש חד פעמי ויוצא דופן! החל מגיל -6 מומלץ להגיע עם ההורים לחוויה משפחתית! גם למבוגרים מותר ! בטקסטים מלאי פיוטיות והומור, ובשילוב חפצים, בובות, אוכל ושאר הפתעות,  מציע כל בית עולם ייחודי העוסק בנושאים מגוונים. (אקולוגיה, סובלנות, אנורקסיה, משפחה, הורות, סקס, אמונה ועוד.) המופע נוצר במסגרת פסטיבל בת-ים לתיאטרון רחוב 2009 ומאז זכה גם להצלחה בינלאומית בפסטיבלים שונים ברחבי העולם: צרפת, סינגפור, אי האיחוד, ובקרוב סין, וחזרה לישראל לכבוד הספטיבל בתיאטרון הקרון. במסעותינו בארצות השונות, אנו מעבירים סדנאות לשחקנים מקומיים ומשתפים אותם במופע, מה שהופך את המופע ואת המפגש עשירים יותר.  

ראש בעננים

בילדותי תמיד היו אומרים לי להציב את הרגלים על הקרקע. להפסיק להסתובב עם הראש בעננים... להכין שעורים, להקשיב להורים ולמורים. למזלי השכלתי להקשיב לשניהם. בבגרותי, תפסו החלומות מקום מרכזי בחיי, ואני משתדלת להגשים את חלומותיי ואת אלה של קרוביי ביומיום. כיוצרת, כל יצירה היא הגשמה של חלום ענק. ארוע עננים אינטראקטיבי המשלב בין קהל לשחקנים, חלומות וטכנולוגיה עכשווית. חלקיו יוצרים את התמונה השלמה כשהקהל מוזמן להשתלב בהם בדרכים שונות: להקשיב, להקליט להצטלם לראות לצחוק ולחלום! הצטרפו למאגר החלומות הגדול בעולם! חלומות בכל השפות, חלומות טובים ורעים- כולם אצלנו מתקבלים.  

האישה שנשמה יותר מדי

מחזה ארוטי קצר, עמוק ופואטי. יצירה לשתי בובות, חפצים, שוקולד ושחקנית

לבני האדם היה חסר משהו מאז ומעולם. יש האומרים שזה מאז שזאוס חתך אותם לשניים, אולי. מה שבטוח הוא שכל אדם מחפש בחייו אחר תשובות. יש כאלה המוצאים אותן בדת, אחרים באלכוהול, סמים, עבודה וכל אובססיה אחרת. החלטתי לתת ביטוי לחלל הזה שאנחנו מנסים למלא בתכלית משך כל חיינו והפכתי אותו לחור ממשי. חור ללא תחתית. זהו בור הרסני של חוסר סיפוק תמידי, אך גם קונסטרוקטיבי, שגורם לנו להתקדם, לזוז. הדמות הראשית במופע, מצאה פיתרון- היא ממלאה את החור בחפצים ובגברים, וכשלא נשארים גברים- אז בשוקולד! כמו האוויר שנכנס אל תוך הריאות, כמו האוכל שנכנס אל תוך הפה, הדמויות ממלאות זו את זו, הגבר נכנס אל תוך האישה, וככל שהוא ממלא אותה, כך הצורך שלה, החשק שלה, גדל, עד שהגבר נעלם בתוכו. ומה עכשיו? זהו סיפור על של חור שהולך וגדל, על אישה שאף פעם לא מגיעה אל סיפוקה, ועל גבר שמקריב את עצמו מרוב אהבה אתר "מרמלדה" ממליץ: "האישה שנשמה יותר מידי"; במשך 55 דקות, לא תפסיקו לצחוק ולהתפעם מהאומץ והישירות שלה. בזמן שהיא מנהלת דיאלוג עם הקהל מתוך קונכייה בצורת שד גדול, תגלו מופע סקסי ומשעשע שמתגלגל ללא מילים, עם הרבה מאוד נשימות במקומות הנכונים, בקבוק קצפת אחד, טבלת שוקולד, שני פסלים חושניים ומסרים ענוגים ומעורפלים על אהבה, סיפוק (וחוסר סיפוק), הקרבה, תשוקה והמון הומור עצמי. "ללא מילים, היא מדברת על אהבה ומין. האוכל, החפצים ושתי בובות הם הפרטנרים שלה ביצירה קצרה אבל שלמה"! קפריסין "הופעתה של מיכל סבירוני מעוררת חושים"! "... בהמשך לאיש ש (לא) נשם, האישה שנשמה יותר מידי, תאטרון חפצים ובובות של הפסיונטה סבירוני, הינו מופע ארוטי סביב פיסול בחימר... אה... בשוקולד! רחוק מהוולגאריות, להצגה הבינתחומית הזו יש כמה רמות צפיה " עיתון הפסטיבל, שאלון, צרפת  

Carte Blanche / דף חלק

יצירה באדום, כחול ושחור על לבן תאטרון משלב ז'אנרים

יוצרים: מיכל סבירוני, יוני טל 

תלבושות, בובות ואביזרים: ליאוניד אליסוב

תפאורה ואפקטים מיוחדים: יובל קדם

כמתנת יומולדת בגיל 40 קיבלתי מהורי שואב אבק. וברכה. 3 עמודי נייר פוליו כתובים בכתב יד נתנו לי תיקווה שמדובר כאן בברכה מרגשת, חושפת, קיוויתי שהם יגידו משהו שלא אמרו אף פעם. התיקוות נגוזו דף אחרי דף. בשלושת הדפים היו כתובים קורות החיים שלי (עם השמטות נוחות). היה לי ברור שיש כאן חומר להצגה!  ניזכרתי בחליפת המיכתבים בין סבתי לבני משפחה בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה, תקופה בה היא היתה בישראל והם באוקראינה, בין פוגרומים, בעיות כלכליות וכו. גם במכתבים אלה לא היה כתוב הרבה: "הכל טוב", "הכל בסדר" חזרו בכל המכתבים. רק ב ין השורות ובדיעבד אפשר להבין משהו עמוק יותר. כל המישפחה הזאת נכחדה ומה נותר לנו? מה הם השאירו לנו בירושה? אנחנו, השורדים, ממשיכים בהעמדת הפנים הזאת. בדיבורי סרק. דיבורים פרקטיים בלבד. ופוליטיקה. זה קל: סופסופ אפשר לכעוס על מישהו אחר! אבל מה ישאר לי מההורים שלי? זה מפחיד אותי באמת!    כשחלקתי את זה עם שותפי ליצירה יוני טל, הסתבר שהתופעה הזאת קיימת במשפחות אחרות, ושהפחדים והשאלות הללו מטרידים גם אותו. החלטנו לצאת למסע משותף ולחקור ולבדוק: מדוע המילים מפחידות כל כך ? האם מדובר בעיניין של פערים בין דורות? כיצד באות לביטוי אותן מילים שאנחנו לא אומרים? מה כוחן של המילים? מה כוחה של פעולה? ומה חשוב יותר? ואם אנחנו חושבים קדימה: מה אנחנו רוצים לשנות כדי להשאיר אחרינו משהו חיובי לילדינו ולדורות הבאים?  בעידן ההנצחה היומיומית, בו אנשים מנסים להנציח עצמם בסלפי ובכוכבנות, ושאר פעולות שונות ומשונות: מה נותר בסופם של חיים מכל התמונות, המילים, והמיילים? איזה סימן אני משאירה אחרי?  תהליכים פסיכולוגיים הם דבר שאני חוקרת על הבמה מתחילת דרכי בהצגותיי השונות. לכל הצגה אני מחפשת את השפה הנכונה בשבילה, על פי הנושא שלה. התהליך שמעניין אותנו לחשוף הפעם מתחיל ונגמר במילים, וזו סיבה טובה כדי לטפל בו עם כמה שפחות מהן, ולכן המוזיקה והויז'ואל תופסים פה מקום דומיננטי. יוני, כמוזיקאי רגיש ופרפורמר, מקבל מקום של שותף אמיתי, איתו אני נמצאת בדיאלוג במהלך המופע כולו. הוא מקבל תפקידים שונים ומשלים את התמונות השונות שאנחנו יוצרים יחד.