באולם התאטרון ז׳ראר בכר שבירושלים (או ׳בית העם׳ כפי שנקרא בזמנו) החל באפריל 1961 משפטו של אדולף אייכמן. הפרוטוקולים של המשפט, תיעודו הרשמי והספרות שמסביב לו מעלים שאלות מהותיות על הפרפורמטיביות של הרוע ועל הפרפורמטיביות של הצדק. מי שהצליחה לנווט בין שתי השאלות הללו ולהציבן זו מול זו הייתה הפילוסופית חנה ארנדט. בדיווחיה אודות המשפט עבור העיתון “ניו יורקר”, השכילה ארנדט להציף ולשקף את הניגודים השונים שבמשפטו של אייכמן. אירוע שהיטלטל שוב ושוב בין היותו משפט לבין היותו מופע ציבורי. אשר העלה בכל פעם את הקונפליקט שבין דמוקרטיה לדיקטטורה, בין עלבון לזעם, בין קורבן לרוצח ובין קהל לפרפורמר.

על במת קונצרט חשופה וגלויה מופיעות מקהלה ושלישיית מיתרים ובאמצעות שירה, מוסיקה ומקצב מספרות את סיפור משפט אייכמן. הפרוטוקולים של משפט אייכמן משמשים בתור חומרי הגלם של היצירה. המתח שבין האסתטיקה המוזיקלית לבין העדויות הקשות, מעלה שאלות אודות הנאה לנוכח זוועה, תהליך התקהות החושים וההפיכה לעדר – גם בקרב הקהל הצופה. תפקידה של המוסיקה בסינדרום E היא לאפשר נקודת מבט חדשה וחיצונית למשפט. האפיון המוזיקלי של התמונות השונות נועד לבטא בכל פעם רעיון אחר. כאשר כל צליל המכיל בתוכו מניפולציה מציג בפנינו את הדיון המשפטי-חברתי על קולותיו השונים. כך, מבקש סינדרום E לפרק את מנגנוני האלימות, הצדק והמופע, על מנת להאירם  מחדש ולשאול כיצד ניתן “להופיע רוע”, כיצד ניתן “להופיע צדק” ואיזה תפקיד מגלמים שני אלה בביסוס המוסר האנושי ובחיים החברתיים?באמצעות המוזיקה אנו שואלים כיצד הופכת חברה מתורבתת למכונת השמדה ומה תפקידו של הפרפורמנס בתהליך זה?

**השם סינדרום E, מתייחס גם למודל הניורולוגי שפיתח פרופ’ יצחק פריד, חוקר מוח ישראלי. המודל מתאר את התהליך בו אדם נורמלי הופך לרוצח המונים.

סיפורה של גב’ הימלר באדיבות פרופ’ אופירה הניג, לוקאס צ’ך והמרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה; השיר “ספינות שטות” באדיבות להקת אל המשורר. 

על המופע

בספטמבר 2015 נשטפה גופתו של הפעוט הסורי בן השלוש, איילן כורדי, אל חופי טורקיה וזעקה את זוועות המלחמה ואטימות העולם כלפיהן. תמונתם של פליטים עומדים בשערי מדינה בתחנונים למקלט מופיעה שוב ושוב בשנים האחרונות ומעלה בפנינו שאלות קשות על אודות מוסר, אחריות והומניות. ואולם, זעקת גופתו של איילן כורדי, כזעקת הפליטים, מבקשי המקלט, לא נענית. המופע “חוף מבטחים” מציף על הבמה את אותם מסעות בריחה: את הרגע ההוא אל מול השער, את הכמיהה לחוף מבטחים ובמקרים רבים את הדחייה ממנו. בחצר המצודה במגדל דוד,  מייצרים 18 נגנים ספינה רעועה, המבקשת להגיע לחוף המקלט. מבעד לספינה הפרפורמטיבית, מגלמים השחקנים את הפליטים אותם היא נושאת, העומדים פעם אחר פעם בשער אך איש לא נותן להם להיכנס. במסע תיאטרוני, היסטורי ומוסיקאלי, המחבר בין סיפורי הפליטות מרחבי העולם, עולה וצף הזיכרון הקולקטיבי של הציבור הישראלי. זיכרון שמשיב את שנדמה כי נשכח ממנו – חווית הפליטות. המופע מבוסס על מחקר וחומרים דוקומנטריים, ובין היתר מתאר את סיפורם של פליטים מסוריה (דרך סיפורו של הפסנתרן איאם אל-אחמד), פליטים בני המיעוט היזידי (דרך סיפורה של זוכת פרס הנובל לשלום נאדיה מוראד), פליטים מדרפור (דרך סיפורו של ג’ק טיגיטיגי) ופליטי הספינה סנט לואיס (דרך סיפורו של יוליוס הרמן). המופע מופק בסיוע מרכז לפיד לאמנות ומשפט ומוזיאון מגדל דוד.

שנת 1975. שנתיים עברו מאז מלחמת יום הכיפורים. צביקה רגב, לוחם מילואים מגדס״ר 87, מתאשפז במחלקה ניסיונית בירושלים. כבר שנתיים שהוא מתעורר מדי לילה בעודו צועק ״אוקטובר״ מבלי לדעת מה משמעות הצעקה. כבר שנתיים שהוא סובל מחרדות, התקפי זעם ואובדן זיכרון. עם הגיעו למחלקה, מחליטים חבריו יונתן ושלום, בצעד חריג, לאשפז את עצמם יחד איתו על מנת להשיב אליו את זיכרונותיו, אלא שהמשימה קשה יותר משחשבו, כאשר צביקה אף לא מזהה אותם. מבעד למחלקה, ניכרת השפעת המלחמה על כלל הדמויות, כאשר שלושת הסיפורים משתלבים זה בזה ומאירים את האופן בו גברים ונשים כאחד צרבו בגופם את הזיכרון והשכול ונותרו כלואים במעגל הטראומה. 

היצירה מבקשת לפתוח בפנינו את שערי הנפש ולהציב זה לצד זה את השקט והתופת, את ההיסטוריה והיומיום, את האמונה והאובדן, את צלם האדם וצלם המקום.  העלילה מתרחשת בימים בהם היחידה לתגובות קרב טרם הוקמה והשיח על אודות הלם קרב עוד היה בתחילת דרכו. המחזה אמנם שואב השראתו מאירועים אמיתיים ומבוסס על מחקר מקיף על המלחמה והשלכותיה הנפשיות ומשלב בתוכו קטעי ארכיון, ציטוטים, דיווחים וקטעי סאונד מימי המלחמה, אך דמויות המחזה בדיוניות וכך חלקים נרחבים מהעלילה עצמה. כך, נוצר טשטוש מכוון נוסף בין הטראומה לזיכרון המתעתע לבין המציאות העכשווית.