יצירה בימתית, בהשראת ספרו של אנטונן ארטו “הליוגבלוס או האנרכיסט המוכתר”, עוקבת אחר תקופת כהונתו כקיסר של הנער הסורי הליוגבלוס באימפריה הרומית. לצד ניהולה הכוחני של אמו, הליוגבלוס האנדרוגני בן הארבע עשרה, הרואה עצמו כגבר ואשה גם יחד, מוביל את האימפריה הרומית אל תוך הכאוס הדקדנטי, אל תקופה של פריצות ותועבה. הוא מקיים שלטון חדש בו הסדר הוא אנרכיה של משחקי שליטה וכוח, שלטון בו כוחות מנוגדים פועלים זה נגד זה ובו בזמן מחפשים ומבקשים פיוס- תרבות המזרח והתרבות הקלאסית, הסדר והאנרכיה, הגבר והאשה. העיבוד הבימתי הוא לשלוש דמויות בו כל דמות מגולמת על ידי שני שחקנים. גבר ואישה.

יום אחד מופיע זר מסתורי אצל משפחה בורגנית אמידה ושם קץ לחיים שידעו עד אותו הרגע. צעד אחר צעד כל אחד מבני המשפחה, כולל המשרתת, נופלים לפיתוייו של הזר ומתאהבים בו אנושות. עד שיום אחד הוא מודיע שהוא עוזב ולא ישוב עוד. מרגע עזיבתו של הזר כל אחד מבני המשפחה מתחיל תהליך קיצוני של שינוי. סמלי המציאות שהם מכירים, הקליפות הריקות שהחזיקו אותם עד אותו הרגע יתפוררו, דבר שישאירם אך ורק עם הרצון להגשמה אינדיבידואלית מרעישה, הגשמה ייחודית שלא הייתה להם עד כה בחייהם, הגשמה שהמרדף אחריה מוביל לסוף שלא בהכרח מוציא מכלל אפשרות הגעה לאבדון גמור.

עבודה המתבוננת בחקירה העיקשת של האדם את עצמו,  האדם המצוי בקונפליקט המתמיד והאכזרי שבין חוקיו הביולוגיים לחוקיו האנושיים, אינו יכול שלא לחקור את חידתו ובה בעת להטיל ספק בקיומה של תשובה. העבודה הבימתית צועדת בעקבות המיתוס שבעל פה והטרגדיה שבכתב אודות “אדיפוס המלך”, וחוקרת  בשלושה פרקים- נבואת הטבע, הספינקס והמחזה מאת סופוקלס- את האדם בעת שחוקר את עצמו. האדם הנמצא במאבק הנצחי  לפתור חידתו , מוצא עצמו ניצב בראשית דרכו , שהיא גם סוף דרכו ואף פרשת הדרכים  של זהותו. העבודה משלבת תנועה, מוסיקה חיה וטקסט. “אדיפוס.טריפטיכון” היא יצירה בימתית הממשיכה את המחקר התיאטרוני של אריאל וולף וקבוצת השחקנים שלו, ביצירות שחוקרות דימויים בימתיים, עולם דימויים פיזיים ונרטיב בימתי שלא בהכרח מושתת על טקסט. היצירה הנוכחית, אחרי היצירות “תיאורמה” ו “הליוגבלוס”, חוקרת את הפער ואת המאבק בין היצר והשכל, בין התנועה והטקסט.

על “אדיפוס. טריפטיכון” מתוך כתבה של cafe the marker “אדיפוס כתיאטרון-מחול. על בימה ענקית של תיאטרון ״תמונע״ נפרשת יצירת מחול המשולבת בתיאטרון, הממצקת את שילוב שתי האמנויות לאחת,ומהפנטת. הלהקה שיצר אריאל וולף – הכוריאוגרף, השחקן והבימאי המחונן כובשת במקוריות הכוריאוגרפיה בביצוע הכה זורם, אכספרסיבי, חידתי, יונק מהמיתולוגיה היוונית – שתמיד קלאסיקה.”