ההצגה "יולדות" מבקשת להביא לקדמת הבמה את קולן של מי שהושתקו כל כך הרבה שנים, האמהות של הילדים שנחטפו, ולמצוא את החיבור ביניהן לביננו, נשים ואמהות של היום. 

בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל ובעיקר בשנות החמישים נעלמו אלפי תינוקות ופעוטות ממשפחותיהם – משפחות עולים שהגיעו ארצה ושוכנו במעברות ובמחנות קליטה. כשני שליש מהילדים היו ממשפחות עולים מתימן. השליש הנותר של הילדים היו ילדים ממשפחות טוניסאיות, מרוקאיות, טריפולטאיות, עיראקיות ועוד – ומקצתם ילדים למשפחות שעלו ממדינות הבלקן.  ההצגה "יולדות" מבקשת להביא לקדמת הבמה את קולן של מי שהושתקו כל כך הרבה שנים, האמהות של הילדים שנחטפו, ולמצוא את החיבור ביניהן לביננו, הנשים והאמהות של היום. 

אחד הדברים הבולטים ביותר בסיפור של פרשת ילדי תימן, מזרח והבלקן הוא ההשתקה. ההשתקה – חלקה מוכתב מבחוץ, וחלקה כה מוטמע בהוויה שהנשים כבר מפעילות אותה על עצמן – חוזרת וצפה בכל אחד מהחלקים של "יולדות": היולדת בבית החולים שמתבקשת לא לשאול שאלות; האמהות שנותרות אילמות מול הצוותים הרפואיים; האחיות שבוחרות בהתחמקות ממענה לשאלות; והמאומצת שנתקלת בחומת שתיקה מול הוריה המאמצים. השתקה היא חלק בלתי נפרד מהפקעה, בהיעדר קול, נעדרת גם הבעלות של נשים על הנרטיב והחוויות שלהן.

כדי להשמיע את קולותיהן של הנשים בחרנו להשתמש בארבעה סוגי עדויות: עדויות של האמהות שמספרות את סיפוריהן, ומסרבות לשכוח  ולהישכח; עדויות של אחיות  המבוססות על חקירות האחיות בוועדה אשר שופכות אור חלקי, מתחמק, על מנגנון החטיפה;   עדותה של נכדה על סיפור סבתה אשר מדגימה את המעבר הבין-דורי של הטראוומה וההשתקה; והפואמה "יולדות" של המשוררת והסופרת איריס אליה-כהן בה היא פורשת את סיפור הלידה שלה.