הפודקאסט של אי״ב

הפודקאסט של אי"ב – ארגון יוצרים עצמאיים
שיחות עם ועל יוצרים/ות ויצירת תיאטרון עצמאית

פרק חמישי – השראה

הפרק האחרון שלנו בעונה הראשונה של פודקאסט אי״ב מוקדש לנושא ״השראה״. השראה היא כל כך הרבה דברים, היא אישית אבל גם יכולה להיות גלובלית, היא נסתרת אבל לגמרי יכולה להיות לעיני כל והיא בעיקר מספקת סיפורים מוצלחים. מזמינות אתכם.ן לשים אוזניות , לקבל השראה ואפילו לבקר לרגע בזוהר הצפוני.

ווידאו עם תרגום לשפת הסימנים וכתוביות בעברית

אודיו

תמלול פרק חמישי

שלום לכולכם מאזינות ומאזינים, אנחנו בפודקאסט של אי"ב, הפרק החמישי.

אי"ב היא עמותה – ארגון גג של יוצרות ויוצרים עצמאים בתחום התיאטרון ואמנות המופע.

בפודקאסט הזה נשוט בנהר היצירה העצמאית בישראל, נארח יוצרים, נשוחח עם יוצרות נדבר על הצלחות, על כשלונות, נספר סיפורים מאחורי הקלעים וננווט בין שלל נושאים שנוגעים ליצירה עצמאית לתיאטרון עכשווי, תיאטרון חזותי, תיאטרון בובות, תיאטרון חפצים, תיאטרון תיאטרון.

כל פרק מחולק לשלוש מערכות ואפילוג ולכולם נושא משותף.

אה, ועוד דבר אחד למי שיאזין לנו בעוד שנתיים, שלוש ויותר: הפרקים הראשונים – מוקלטים בתקופת הקורונה. זה יסביר כמה מהנושאים שעולים בשיחות שתשמעו.

אני ענת רדנאי, ובדרך כלל אני מנכ"לית  עמותת אי"ב. היום אני כאן, והנושא הוא השראה.

מערכה ראשונה – גיבורי תיאטרון. אורלי רביניאן מספרת על לי ברואר.

ב- 29 לדצמבר 2020 שלחתי מייל שנה טובה ללי ברואר ומוד מיטשל. 

מוד ולי היו שותפים לחיים וליצירה.

כמה חודשים קודם לכן מצאתי את התוכניה של ההפקה המיתולוגית שלהם "דולהאוס" (בית-בובות) של ״מאבו מיינס״, שראיתי ב-2006 בפסטיבל ישראל.

בעיבוד שהם  יצרו יחד לקלאסיקה של איבסן, הנשים על הבמה היו רגילות – בגודל ממוצע, והגברים – נמוכי-קומה (״גמדים״, בשפה לא תקינה-פוליטית).

התפאורה על הבמה היתה ממוזערת, כמו בבית בובות, כך שהתאימה למימדי הגברים, והמחישה בכל רגע ורגע שהעולם נוצר למענם ולרווחתם.

הנשים הענקיות התכופפו, ירדו על הברכיים, הדקיקו את קולן, עשו הכל על מנת להקטין את הנוכחות שלהן ולהתאים את עצמן לעולם הגברי.

נורה, שגילמה מוד, עברה לנגד עינינו מסע אבולוציוני מהפנט – היא התחילה כבובה מצועצעת, והתפרקה, חלק אחרי חלק, במלאכת מחשבת מרהיבה של עבודת קול וגוף.

עד שברגע השיא בהצגה היא נחלצה מהמחוך ומהפיאה הבלונדינית ועמדה עירומה וקרחת כמו תינוקת שרק נולדה.

מקולפת מכל התפקידים המסורתיים ומוכנה לצאת אל העולם. זה היה אימאג׳ בלתי-נשכח של כוח עצום ופגיעות אינסופית, בו בזמן.

הבמה כולה הפכה אז למעין תיאטרון מהמאה ה-19 ובכל תא הופיעו זוגות-זוגות של בובות.

גברים ונשים, שמאדוות ההתפרקות של נורה, החלו להתעמת זו עם זה. נורות וטורוולדים צפו בעצמם, ואנחנו צפינו בהם, צופים ומשתנים.

התמונה האחרונה בהצגה היתה של בתה של נורה, עדיין בבית הבובות, רוכבת על סוס הצעצוע שלה.

כי הסיפור לא באמת נגמר לפני 150 שנה באותה טריקת דלת מהדהדת…

בשבילי כבמאית צעירה, ״דולהאוס״ היתה חוויה משנת חיים. באותו ערב בירושלים נכנסתי להצגה הזו ויצאתי ממנה מישהי אחרת.

זה היה תיאטרון מהחלומות. עד שראיתי את העבודה הזו של ״מאבו מיינז״ בכלל לא ידעתי שאפשר לעשות תיאטרון כזה.

במייל ההוא ששלחתי בסוף דצמבר הוספתי תמונה של התוכניה הדהוייה בת ה-15 שנים.

ושיתפתי את לי ומוד שלאחרונה יצא לי ללמד על ״דולהאוס״ כאבן-דרך תיאטרונית בחממת אי״ב לבמאיות חרדיות.

הסדנא שבחרתי להעביר להן היתה על דימוי בימתי וההפקה הזו היא באמת בית ספר לדימויים.

איחלתי ללי ולמוד 2021 טובה יותר ולחצתי "send" (שליחה) . בדרך כלל הם עונים מהר. כמה ימים אח״כ פוסט בפייסבוק סיפר שבאותו בוקר לי הלך לעולמו.

 את סיפור ההשראה שלי אני רוצה להקדיש למורשת המופלאה של לי ברואר – גיבור תיאטרון.

לי ברואר היה במאי פורץ דרך בסצינה העצמאית והאקספרימנטלית. הוא היה ממקימיי ״מאבו מיינז״ בשנת 1970 עם קבוצת אמניות ואמנים שכללה בין השאר את המלחין פיליפ גלאס, והשחקנית רות מליצ'ק, שאז היתה גם זוגתו.

רות ולי חיו ויצרו כמה שנים באירופה.  הם העלו בקט בפאריז (וקיבלו את ברכתו של המחזאי על העבודה שלהם) בילו זמן משמעותי במחיצת ״הברלינר אנסמבל״. לי יספר כעבור שנים ששם הוא למד הכי הרבה. ומשם המשיכו לפולין לעבוד עם גרוטובסקי.

בראיון הזה מהניינטיז לי מתאר את ההשראה שהם קיבלו מהפעולה של הקבוצה בפולין.

(קולו של ברואר:) ״זה היה מעורר תדהמה לחשוב שקבוצת האמנים הקטנה הזו שתקועה במרתף בורוצלב (הפכה להיות כ״כ משמעותית…).

ואנחנו חשבנו  איזה רעיון מדהים זה – שארבעה או חמישה אנשים, אם הם ממש מתמסרים ומקדישים את חייהם לעשיה שלהם – יכולים להשאיר חותם.

שקבוצה יכולה למצוא לה דרך ליצור אמירה של ממש בעולם הקפיטליסטי המורכב והמשוגע הזה״

אפשר להגיד שלי ברואר כבמאי התמחה בעיבודים קיצוניים שהמציאו את הקלאסיקות מחדש. הפרשנות שלו היתה פוליטית, חושפת ומשרטטת דינמיקות של כוח, תעמולה, שליטה, ומאפשרת לקהל כבר בתמונת הפתיחה לקפוץ קפיצת ראש הישר אל התהומות שבטקסט.

וזאת היתה בדר״כ גם פרשנות עוצרת-נשימה ברמה הויזואלית. הוא הרבה לערבב מסורות תיאטרוניות שונות.

הוא הושפע מקומיקס, משחקי וידאו, מאופרה, מבובנאות. הוא היה בין הראשונים שהשתמש במצלמות והקרנות על הבמה.

וגם בלי מצלמות, תפיסת החלל שלו היתה מרובת נקודות מבט.

ב-״האבודים״, למשל הוא צמצם את הבמה לספוט אחד המכוון על מעין-מקט על הרצפה.

השחקן סיפר את סיפורם של התושבים-המדוכאים של בקט באמצעות בובות קטנטנות בגובה סנטימטר.

תחילה מעמדת המספר הכל-יכול, שמחזיק בכף יד אחת ערימה של תושבים, ומאיזשהו רגע מנקודת המבט של התושבים.

כשהוא פושט את בגדיו ונהפך לאחד מהם.

הקהל שקיבל משקפות בכניסה לאולם היה חופשי לבחור את נקודת מבטו: קלוז-אפ על הבובות עצמן, או תמונת החלל כולו.

ההצגה הזו גרפה את פרס ״האובי״ הראשון של הלהקה.

הלהיט של לי ברואר והמופע היחיד שכתב וביים בברודווי היה העיבוד שלו לסופוקלס  -"הבשורה בקולונוס".

מורגן פרימן הצעיר כיכב בגרסא המקורית, וברואר עיבד את הטרגדיה כמחזמר למקהלת כנסיה אפרו-אמריקאית.

גם ההפקה הזו קטפה אינספור פרסים, היתה מועמדת לפוליצר, והמשיכה להציג עד לאחרונה לפני כשנתיים כשברואר ביים אותה לתיאטרון שב-״סנטרל פארק״.

והיה גם העיבוד לטנסי וויליאמס ב"לה קומדי פרנסיז" – העבודה האחרונה שלו.

ברואר היה הבמאי הלא-אירופי הראשון שהציג שם בחלל המרכזי. אבל אל תטעו.

לי ברואר היה קודם כל איש פרינג׳. לצד ההצלחות הוא לא הפסיק להעלות יצירה מקורית, ניסויית, אבסטרקטית. שירת-פרפורמנס, הוא קרא לה.

הוא סירב להיות מועמד לפרס הטוני על ״הבשורה״. לקח לו שנים להגיע לאסוף את אות מסדר הכבוד היוקרתי שקיבל בצרפת.

עד ששר התרבות הצרפתי הביא לו אותו בעצמו.

היצירות שלו אמנם קטפו כל פרס אפשרי, אבל עולם התיאטרון העצמאי והניסיוני היה הבית האמיתי שלו – תיאטראות קטנים, מפגשים אנושיים.

אנחנו חיים בתקופה, עכשיו, במשבר הקורונה, שנדמה שהמרחקים בקהילת התיאטרון כמו הצטמצמו.

גם נפילי תיאטרון מדברים קרוב ואינטימי על מה שעובר עליהם מול ההשלכות של המגיפה, וכולם נפגשים בסוף בזום.

אבל לי ברואר ומוד מיטשל היו כאלה עוד לפני המשבר.

כשההודעה על לכתו של לי יצאה, הפיד בפייסבוק התמלא בפוסטים של אמניות ואמני תיאטרון, מכמה דורות שונים, שברואר היווה מנטור עבורם.

הרבה במאיות ובמאים גדולים לא חושבים במושגים של חונכות. לי היה אחד שעשה את זה הרבה.

ב- 2015 הוזמנתי להשתתף בסימפוזיון של קבוצת לה מאמא בצפון איטליה.

זה רזידנסי לבימוי שלהשתתף בו עולה לא מעט, אז ישבתי וחיכיתי כמובן לתשובות מהפיס.

עד שקיבלתי תשובה, חיובית לשמחתי, סימפוזיון 2015 כבר עבר-חלף לו.

אבל למרבה המזל גיליתי שנשאר מקום בסימפוזיון 2016, ושלי ברואר ומוד מיטשל –

אלה שעשור קודם עם ״דולהאוס״ הגדירו עבורי מחדש את כל מה שידעתי על תיאטרון –  הם יהיו המנטורים.

לה מאמא היה סוג של בית עבור לי.

שם למעשה ״מאבו מיינס״ התחילו בשנים הראשונות, ולסימפוזיון באומבריה מוד ולי הגיעו גם כדי לפתח את ההצגה הבאה של ״מאבו״.

זה היה כבוד וזכות לצפות בהם עובדים. ללמוד מהם על הבונראקו, תיאטרון בובות יפני, שברואר הרבה להשתמש בו.

לקבל מהם מנטורינג על הקונספט שלי להצגה ״פרהסיה״ שאז עוד היתה רק בפיתוח.

או לשבת באולם, לבד, אחרי שכולם כבר יצאו, ולהמשיך לדבר ולדבר על העבודה שהעלתי שם במהלך הרזידנסי.

אחד הרגעים המשמעותיים ביותר עבורי היה ממש ביום האחרון, כמעט ברגע האחרון. לי לקח אותי הצידה ועודד אותי להתחייב לויז׳נים שלי.

להתחייב ליצירה עצמאית. זה היה לו חשוב ודחוף, כמו שותף מלא ליצירה.

הרגע הזה, ההתחייבות הזו, הוותה מנוע, דלק ובערה, לכמה שנים במהלכן יצרתי את הטרילוגיה פוסט-הום.

לי דיבר איתנו על הסכנה שבלהיות אמניות ואמנים שאפשר לקנות.

הוא ומוד הקדישו את כל המשאבים שלהם – פיזיים, רגשיים וכלכליים – לתיאטרון שהם האמינו שהם צריכים לעשות.

למרות שלי היה אחד מאמני התיאטרון החשובים באמריקה, הוא תמיד חי בעוני והם דיברו על זה בפתיחות.

אני זוכרת שמוד חלקה באחת השיחות שלנו שלקראת העבודה הקרובה שלהם בפריז הם עדיין נאבקים על תקציבים.

כי זה מאבק לעשות תיאטרון עצמאי, משמעותי ובלתי מתפשר. גם ל-״מאבו מיינס״, גם כשאתה לי ברואר.

הפינה הזו גרמה לחשוב על רגעי החסד האלה של עולם התיאטרון: כשאנחנו נתקלים פתאום ביוצרת או יוצר, שמעוררים בנו השראה אמיתית.

שהמפגש איתם משנה אותנו. כולנו זקוקות וזקוקים לגיבורות וגיבורי התיאטרון האלה. כמושא להזדהות, לשייכות.

בזכות ההִשתַקפוּת בהם אנחנו מוצאים את עצמנו. עבורי לי ברואר היה גיבור תיאטרון שכזה.

בזמן שכתבתי את המילים האלה מוד ענתה לי המייל. היא סיפרה שללי היה אירוע מוחי לפני שנתיים שהכניס את החיים שלו למצב סיכון תמידי.

ועדיין, הוא המשיך ליצור ולעבוד. עד שבועיים לפני המוות שלו, הוא עבד על טקסט חדש.

(קולו של לי ברואר:) ״ישנם אמנים שיש להם מזל עצום להמשיך ולגדול עד שהם מתים.

אני אהיה שמח כל עוד אני מצליח לשמור על 'השפיץ' שלי, וזה בסך הכל בידי האלוהים עד מתי אתה מצליח לשמור על 'השפיץ' שלך״.

(מוזיקה ומחיאות כפיים)

אם בא לכם כנסו לכמה מהלינקים בעמוד של הפרק הזה ותוכלו ללמוד עוד על התיאטרון שלי ברואר עשה פה.

אני הייתי אורלי רביניאן. תודה רבה שהאזנתם.

מערכה שניה – אל הזוהר הצפוני ובחזרה.  שרון גבריאלוב.

אני מנסה לחשוב מה יש לי לומר על השראה ומיד קולות פנימיים שולחים לכיווני חיצי ביקורת של ״די נו הנה את מתחילה להתפלסף״

״הופה הנה יוצאת הפלצנית שבך״ ו״יש לך את זה ביותר מתנשא?״. ואפילו לא התחלתי בכלל. איך מדברים על השראה?

טוב, קודם כל בואו נסכים שזה מאוד אישי ומאוד סובייקטיבי, כן?

כולנו סופגים השראות מגורמים שונים ולכל אחד יש את הטריגר שלו או שלה שמפעיל את "כפתור ההשראה".

והכפתור הזה -לפעמים פותח מגירות ולפעמים פותח דלתות שמאחוריהן ים של רעיונות בכל מיני צורות, טקסטורות ומרקמים. השראה.

אז הנה סיפור ההשראה שלי. פעם נסעתי לדבר על העבודה שלי באיזו עיירה פינתית בנורבגיה.

בלי קשר לנסיעה, ידעתי שבשנה הקרובה, ארצה ליצור הפקה חדשה.

הצגת ילדים, ובמקרה של העיסוק שלי: הצגת ילדים רגישה וחושית עבור ילדים על הספקטרום ומגוון נוירולוגי.

חלף לו שבוע מדהים שידעתי שהולך להסתיים בדרך מאוד ארוכה הביתה, ממש כמו שהייתה הדרך לשם.

אתם מבינים, כדי להגיע לעיירה הפינתית הזאת בנורבגיה, הייתי צריכה לטוס לליטא, משם לטוס לאוסלו ומשם לקחת עוד טיסה פנימית של המטוס הכי קטן ומלחיץ בעולם.

אשכרה מטוס שמה שמטיס אותו זה הפרופלור שלו ולא המנוע  לנחות ליד העיירה הפינתית ומשם לקחת אוטובוס, מהסוג של האוטובוסים שמגיע שלוש פעמים ביום.

ידעתי שעכשיו צריך לחזור את כל זה בתוספת צ׳ופר קטן- המתנה של שש שעות בנמל התעופה באוסלו. שש  שעות.

באורך פלא, גיליתי שחבר טוב שלי, ג׳ונתן מניו יורק, שהיה גם הוא בפסטיבל שהתארחתי בו, הולך גם הוא לבלות שש שעות המתנה בנמל התעופה.

וכך, מאושרים מהידיעה המנחמת הזאת שנוכל להעביר ביחד את הזמן, נפגשנו באוסלו.

השעתיים הראשונות עברו עלינו בעיקר בלהכיר את המרחב החדש, סימנו לנו את כל המקומות בהם נאכל גם ארוחת צהריים וגם ארוחת ערב.

בדקנו כל חנות ועברנו על כל המוצרים הנורדיים שמקיפים אתכם מכל מקום מהרגע שאתם מגיעים לנורבגיה.

איילים, טרולים, טבע מטורף והרבה הרבה הרבה תמונות של הזוהר הצפוני.

הזוהר הצפוני. חלום חיי. כלומר, לא באמת ידעתי שזה חלום חיי לראות אותו, עד אותו שבוע בפסטיבל הזה בנורבגיה שבו דיברו עליו כל כך הרבה.

תיארו אותו בכל דרך אפשרית, סיפרו עליו, ואולי, אני חושדת, בדרך מסתורית, שתלו לי למוח את הידיעה שאני חייבת לראות אותו.

וזה אומר לחזור שוב לנורבגיה. כשסיימנו לחקור את נמל התעופה, התיישבנו לדבר.

חשבתי לנצל את הזמן לשתף את ג׳ונתן במחשבה שלי על הצגה חדשה, זאת שסיפרתי לכם עליה.

ג׳ונתן התלהב והציע שנתחיל להריץ רעיונות. אולי האיילים שהציצו עליי מכל מקום, אולי התמונות והספרים על ההרים המושלגים

אולי הפרוות שמוכרים בכל פינה בשדה תעופה הזה, וכנראה כל אלה ביחד גרמו לי להבין- אני רוצה לעשות הצגה על הזוהר הצפוני.

כן! זה רעיון מעולה! הופ נלחץ כפתור ההשראה, נפתחו הדלתות ואני נכנסתי פנימה וצללתי למעמקים של אלמוגי רעיונות.

עולה חזרה ורצה בתוך שדה של עוד רעיונות וקוטפת כמה שרק יכולה.

הכל נזרק לכיוונו של ג׳ונתן שזורק אליי בחזרה שאלות ועוד רעיונות והמחברת מתמלאת פתאום בתרשימים ובפרטים ורשימות.

ואני כבר רצה קדימה, אני כבר לא שם מזמן. אני מול הקהל, מול הילדים.

יודעת מי השחקנים שאיתי, רואה את התפאורה, שומעת את הסאונד, מחזיקה ביד את הפלאייר שברור לי איך ייראה ומה ייכתב בו ואפילו איזה אימג׳ יהיה בו.

עורכת רשימות בראש עם מי לדבר, מה יהיה התקציב לזה, "ברור שיסמין תעצב תלבושות".

"יו איזה כיף" "זה לא עוצר אמאל׳ה, מה קורה פה? אני לא מספיקה לרשום הכל".

״מה? אתה הולך? כבר עלייה למטוס? מתי ניפגש שוב? טוב אני אתקשר ברגע שאגיע לארץ״. השראה הג׳ונתן הזה, תאמינו לי.

חזרתי הביתה עם מטען עודף גדול של רעיונות ויצאתי מיד, מישראל, למסע אל הזוהר הצפוני.

וההצגה? נוצרה אחרי הריון יצירתי מורכב שכלל מגיפה עולמית וכל התפאורה היפה, התלבושות, התאורה והשחקנים מחכים במחסן.

חוץ מהשחקנים כמובן, הם מחכים בבית. עד שיוכלו להפציע במלוא זוהרם מול קהל.

בינתיים, אותה השראה מאז חיה בתוכי ומחזיקה אותי, מחכה כמוני לרגע בו אכיר אותה לעולם כולו. ומי יודע? אולי גם נופיע בנורבגיה…

(מוזיקה)

מערכה שלישית – מגדלור. אודי בן סעדיה משוחח עם ארי טפרברג.

"כל השואף ולא מרפה – אותו נוכל לגאול", כתב פעם המשורר גתה, והסופר יעקב שבתאי שם את זה כציטוט בתחילת הספר שלו "הדוד פרץ ממריא".

ונתן לנו דוגמה איך סופר גדול כמו שבתאי עדיין יכול לקחת ציטוט של משורר גדול כמו גתה ולהשתמש בו כמו מגדלור וכמו מקור של השראה.

ועל זה אנחנו בדיוק נדבר היום. לי קוראים אודי בן סעדיה, ואני מחזאי ובמאי. ואיתי באולפן ארי טפרברג. שלום.

-אהלן.

-אז קודם כל לטובת המאזינים שלא מכירים, בוא תגיד כמה מילים על עצמך בכל זאת שנכיר.

אז אני ארי, אני יוצר עצמאי, רב תחומי בתחום הפרפורמנס נקרא לזה. אני גם מביים אופרות, אני גם רוקד, אני גם נגן כינור בעברי.

העשייה שלי היא בין תחומית ורב תחומית במהותה. -אז זהו, אז הבנתי משיחה מקדימה שהכל התחיל בירושלים בנגינה על כינור.

-נכון. זה,  בוא נקרא לזה הדבר האומנותי הפרקטי הראשון שעשיתי. התחלתי מתוך המוזיקה ואני חושב שזה תמיד משהו נורא מהותי בשבילי.

לעבוד דרך האוזן. וגם משהו בחיבור בין הגוף לסאונד נזרע שם. -אתה מרגיש, תמיד מסקרן אותי שם, המיומנות הזאת, או השעות שבילית בנגינה-הוסיפו איזושהי מערכת של רגישויות איזה סנסורים שקולטים אחרת את העולם?

-השתמשת במילה מיומנות שבשבילי היא כן מאוד מהותית.

בגלל שמה שלא יהיה שאני אעשה היום, העבודות שלי הן תמיד כמו לפתח איזה תחביר חדש. כל עבודה אני תמיד אנסה לפתח מיומנות בתוך העולם החדש הזה.

אז הפרקטיקה של רכישת מיומנות באופן סיזיפי ויומיומי היא… -הולכת לשם. לשיעורים המפרכים, הסיזיפיים. 

-בבית הקרן, כן, כן. -בכינור.

-אז דיברנו גם בשיחה מקדימה, וסיפרתי לך שאני תמיד מתחיל, היות ואני יוצר תמיד מתוך טקסטים, אני ממש עומד ליד מדף הספרים בבית שלי, פעם אחרונה זה היה עם סיפור של יהושוע קנז, שהפכתי אותו להצגה בשם "שמע". ואחר סיפור של ישעיהו קורן שהפך להצגה בשם "סדום".

מאיפה אתה מתחיל? מאיפה?

-אולי… באמת אני מנסה לחשוב על זה, אולי מדף הספרים הזה הוא העולם כולו. אני מנסה…

אפשר לומר שהתרגול הוא איך להיות כל הזמן קשוב ודרוך ועם האנטנות פתוחות, כדי לראות מאיפה יגיע הדבר הבא.

בגלל שזה לא חייב להיות טקסט בשבילי זה גם יכול להיות סיפור חיים של מישהו, או צליל, או חומר, או חפץ, או רעיון, או אבחנה כלשהי, תובנה.

אז אני כל הזמן באיזה ציד אחר… 

-כל הזמן דרוך. סיפרת לי באמת עוד פעם בשיחה, אחד הדברים שמהם יצאת הוא בעצם מכתב של הלן קלר. – נכון.

-אז אתה רוצה אולי… איפה פגשת את זה קודם כל? 

-אז קודם כל זה באמת נשמע מאוד לא סקסי אבל זה היה בפייסבוק (צוחק). 

-אוקיי.

-נתקלתי באישהו מכתב מתוך אתר שיש בו הרבה מכתבים מפורסמים. 

-אתה אומר שבפייסבוק יש גם דברים בעלי ערך לפעמים. 

-כן בדיוק. פה ושם. צריך לדוג את הדברים.

וקראתי את המכתב הזה ונדדתי שם באתר עד שנתקלתי במכתב שלה שהיא כותבת לסימפונית של ניו יורק. עכשיו מה שנורא מעניין בהקשר של נושא השיחה שלנו זה שהיא כותבת לסימפונית של ניו יורק על ביצוע שהם עשו לסימפוניה התשיעית של בטהובן. והיא ישבה עם בני משפחתה בבית ונגעה ברדיו.

-צריך להגיד שהיא חרשת ועוורת. 

-היא הייתה חרשת ועוורת, נכון. ומישהו הציע לה לגעת ברדיו ובעצם היא הצליחה להרגיש את הויברציות של המוזיקה.

והיא כותבת איך היא בעצם "שמעה" דרך תחושה. וככה היא ישבה שעה שלמה ונהנתה מהמוזיקה הנשגבת. אז אותי זה מאוד מאוד ריגש.

-זהו, אני רוצה רגע לחזור איתך לרגע הזה, אם אתה יכול לנסות לשחזר, מה הדבר הזה שפתאום מדליק אותך, שפתאום תופס אותך ואומר אני רוצה להסתער על זה?

-זה נורא מעניין, זה היה מאוד חד משמעי ברגע הזה. הייתי בסוף עבודה על התהליך הקודם "אני רוצה לרקוד קייט".

אתה יודע, אחד הדברים הכי דביליים זה שב"קייט" היה רדיו ישן. החפץ היחידי על הבמה. 

-זאת היצירה הקודמת שלך. 

-אחת לפני. -או.קיי.

-אז היה שם רדיו, וזה, היו חמש נשים. כבר מכתב של אישה שעוסק ברדיו ובלגעת ברדיו זה היה כאילו חיפש אותי המכתב הזה. 

-כן.

-ואני תמיד מתעסק בשפה ובאוזלת היד של השפה, וניסיון לייצר דרך אחרת לתקשר. אז פתאום הטקסט הזה של אישה שהייתה חרשת ועוורת אבל כותבת בשפה שלא תתואר על החוויה החושית הזאת שהמוזיקה היא הופכת לחוויה פיזית זה פשוט טלטל אותי.

ובאמת, אפרופו נושא השיחה שלנו, היא מדברת על השפעה אומנותית. היא בעצם מדברת על הערצה שלה לסימפוניה התשיעית, ובטהובן.

-בטהובן שכתב את זה כשהוא חרש. 

-בדיוק. אני מושפע ממנו, מושפעת מבטהובן. 

-אבל אתה יודע, עולם הספרות שאני קרוב אליו, אני שומע מהרבה סופרים שבזמן הכתיבה פתאום יש איזה ערות כזאת. פתאום כל מיני דברים שמתקשרים כנראה לנושא היצירה שלהם באותו רגע קוראים להם.

בטח גם חווית במקום הזה איזשהו, פתאום כל מיני דברים אחרים שמתחילים להקשר. 

-אז אתה יודע, זה בעצם התחלה של מסע. כי זה  היה לי ברור שזה החומר.

אני אשאר איתו עכשיו. אני על קרקע פורייה. Stop (עצור). תורידו עוגן. ואז עברו שלוש שנים עד הבכורה של העבודה.

זאת אומרת אז מתחיל איזשהו מסע שבו האנטנות האלה נשלפות ואני אומר: "אה, רגע, רגע שי איזה סרט שם… אני אלך לראות…"

"כן, הנה החוקר הזה הוא מעניין אני אקרא את הספר שהוא דיבר עליו", "אני אראה את ההצגה", "אה, רגע יש פה איזה שלט ברחוב"…

אני מתחיל לאסוף רמזים וחומרי השראה וזה יכול להוביל אותי לכל מיני מקומות. זאת אומרת, נוצרת כמו איזו מיתולוגיה שבה יש את ה-, נגיד, פרקשניסטית, נגנית כלי הקשה חרשת סקוטית שלמדתי עליה. אז היא גם בפנתיאון של היצירה הזאת ליד הלן קלר.

וכולי וכולי. אני אוסף את הדברים האחרים שמתחברים ומייצרים פתאום כבר הגיון. -אז הלן קלר זה דוגמה אחת, יש לך עוד בארסנל, עוד דוגמה?

-אה, אני מאוד אוהב ממציאים, מסתבר.(צוחק) וגם באמת בדיוק נזכרתי שכשהייתי ילד אז זאת הייתה התשובה שלי לשאלה "מה תעשה כשתגדל?"

-מה, לפרק מכשירים? -רציתי להיות ממציא. דווקא לא… זה אולי יותר לחבר. רציתי להמציא מכשיר שאם מכניסים שני מפתחות מסוגים שונים יוצא מפתח

אחד שפותח את שתי הדלתות. אולי זה דימוי למשהו. לבינתחומיות. לא יודע. אז הייתה עבודה שעסקה באדיסון. -הממציא. -הממציא שהמציא את הפונוגרף.

-וגם את הנורה אני חושב. 

-כן, אני התעניינתי בפונוגרף, כי בעצם זה היה המכשיר הראשון שאפשר היה גם להקליט וגם להשמיע את מה שהקלטת.

אז זה עניין אותי. בהתחלה לא ידעתי למה. אחר הבנתי. 

-משם זה צמח לאיזה יצירה? 

-קראו לזה "מה קרה לקול שלי?" 

-מה קרה לקול… 

-כן.

-רדיו, רטט של קול. הכל מתחבר. 

-כן, אני שם באותם עולמות. שפה, שפה וזהות. קול וזהות. זה בעצם מתעסק בפיצול של הקול מהגוף.

ברגע של הפרידה שלי מהקול שלי ואיזה משבר זהות זה מביא. -יפה. אז אמרנו הלן קלר, אמרנו אדיסון, עוד דוגמה אחת שעולה לך ככה בשלוף?

-אז יש דוגמה אחת, זה מעניין, זה העבודה שהזכרתי: "אני רוצה לרקוד קייט", היא דווקא התחילה כן ממחזה אבל כמובן לא באופן הקלאסי.

זאת אומרת החומר השראה היה פה כן טקסט דרמטי, אבל עניין אותי איך אני יכול להתייחס אליו, לא כמו אל פשוט לעלות מחזה.  התחלתי לפרק אותו ולחפש בתוכו מנגנונים פנימיים שאני יכול על בסיסם ליצור חומר בימתי חדש. וגם שם למשל זה חמש נשים, אז התעסקתי בחמישיות, ובדקתי כל מיני חמישיות במוזיקה.

למשל חמישיה של שוברט שמאוד השפיע עלי. או מצאתי יצירה שהיא כבר די ידועה, היא נקראת "Four Feasons Recomposed" של מקס ריכטר.

שבעצם עשה לויולדי, את מה שאני כאילו עושה לבריאן פריל. -מה שאתה עוללת. (צוחק) 

-כן. התבונן ביצירה פרק אותה ואז הלחין מחדש יצירה מתוך מה שנספג בו מהיצירה המקורית.

-אני חייב להגיד שגם השמות של היצירות שלך, אמרתי לך, "ליבי כמעט עמד מלכת", גם בתוכו כבר יש דרמה גדולה והמון תנועה. 

-כן.

-אז ממש עשינו ממש בקצרה טיול על פני העולם, על פנים מקורות היצירה. המון המון תודה ארי. 

-תודה רבה. 

-ושיהיה בהצלחה. 

-תודה.

 (מוזיקה)

אפילוג – שאלנו יוצרות ויוצרים,  חברות וחברי אי"ב :  מה נותן לכם השראה?

"שיטוט לילי ביוטיוב"

"לראות יצירות של אנשים שהרבה יותר מוכשרים,ממני  שעובדים בהרבה יותר כסף ממני ובהרבה יותר זמן ממני"

"לחפש שירים של שלום חנוך שאני עוד לא מכיר, וגם של ישי לוי"

"סיפורים שבהם יש איזה קונפליקט מטלטל עולמות. איזה שאלה שאני חושבת שאם ישאלו  אותה- דברים ישברו"

"כשאני בטבע ומתפנה מהבלי עולמי"

"ההשראה הכי טובה בשבילי זה הדד ליין!"

"יצירה שנוצרה על ידי אנשים, לטוב ולרע"

"כשאמת, יופי ואנושיות נפגשים"

"תכלס מי שמעוררת בי השראה זאת ענת רדנאי (מנכ"לית אי"ב)"

(מוזיקה)

תודה רבה שהייתם איתנו בפודקאסט של אי"ב. ארגון יוצרים עצמאים בתיאטרון ובאמנות המופע.

בתיאור הפרק תוכלו למצוא קישורים ובהם מידע על כל מי שלקח חלק בפרק הזה.

חוץ מזה, ספרו לחברים, תעשו לנו לייק בפייסבוק, בקיצור, תפרגנו! וחזרו להקשיב לפרקים הבאים.

"כן! זה רעיון מעולה!"

פרק רביעי – זוגיות

זוגיות. מה בין יצירה עצמאית לזוגיות? ישנם זוגות רבים בעולם האמנות, וכמובן שבעולם היצירה התיאטרונית העצמאית. זוג בחיי המשפחה וזוג בחיי היצירה. יש גם זוגות יצירתיים – כלומר כאלה שפשוט יוצרים ביחד במשך תקופה ארוכה . החלטנו לשוחח עם יוצרות ויוצרים במגוון הרכבים שמה שמאפיין אותם היא מערכת יחסים אינטנסיבית, זוגית. איך זה עובד? איפה הגבולות? יש כאלה בכלל? ואיך זוגיות קשורה למגש סנדביצ'ונים. האזנה נעימה.

ווידאו עם תרגום לשפת הסימנים וכתוביות בעברית

אודיו

תמלול פרק רביעי

(מוזיקה)

שלום לכולכם מאזינות ומאזינים, אנחנו בפודקאסט של אי"ב, הפרק הרביעי.

אי"ב היא עמותה – ארגון גג של יוצרות ויוצרים עצמאים בתחום התיאטרון ואמנות המופע.

בפודקאסט הזה נשוט בנהר היצירה העצמאית בישראל, נארח יוצרים, נשוחח עם יוצרות, נדבר על הצלחות, על כשלונות, נספר סיפורים מאחורי הקלעים  וננווט בין שלל נושאים שנוגעים ליצירה עצמאית לתיאטרון עכשווי, תיאטרון חזותי, תיאטרון בובות, תיאטרון חפצים, תיאטרון תיאטרון.

כל פרק מחולק לשלוש מערכות ואפילוג ולכולם נושא משותף.

אה, ועוד דבר אחד למי שיאזין לנו בעוד שנתיים, שלוש ויותר

הפרקים הראשונים – מוקלטים בתקופת הקורונה. זה יסביר כמה מהנושאים שעולים בשיחות שתשמעו.

אני ענת רדנאי, ובדרך כלל אני מנכ"לית עמותת אי"ב. היום אני כאן, והנושא הוא: זוגיות.

(מוזיקה)

מערכה ראשונה: איזבלה ופלורינדו.

אביטל דבורי משוחחת עם חיים ואלה עבוד מלהקת "סקפינו".

שלום לכולם. אני אביטל דבורי, יוצרת עצמאית בתחום תיאטרון בובות, קרקס וליצנות. היום אני רוצה לשוחח עם אלה גופר וחיים עבודי מקבוצת "סקפינו".

קבוצה שמתעסקת בתיאטרון מסכות וקומדיה דל ארטה. חיים ואלה הם זוג בחיים וביצירה שתים עשרה שנה.

(צליל חיוג)

שלום, חיים?

-כן.

-היי, זאת אביטל. מה נשמע, מה שלומכם? 

– (אלה וחיים יחד) שלומנו טוב. מצויין. שלומנו טוב.

– אביטל: מתחשק לי שתגידו למאזינים איפה אתם כרגע בדיוק כדי לקיים את השיחה הזאת. -(צוחקים) חיים: את לא מאמינה, יצאנו לעשות את השיחה הזאת קצת  בחוץ מכיוון שיש לנו ילדים בבית, אנחנו פה, מטר מחוץ לבית, מסתכלים על הכנרת. – אלה: אז בעצם עשית לנו דייט אנחנו יושבים מול הכנרת ומדברים.

-אביטל: אוהו! בואו ספרו רגע עליכם. חיים, אתה יוצר, בימאי, שחקן, מורה ואתה גם מנהל אומנותי של הלהקה "סקפינו". ולפני שאתם מקימים את הלהקה, איפה אתה נמצא?

– חיים: כן יש הרבה שנים לפני שהקמנו את הלהקה. הלהקה הוקמה שכבר הייתי מתקרב לארבעים.

לפני כן עשיתי תיאטרון פרינג', כל מיני, עשיתי גם קומדיה דל ארטה ומסכות. באיזשהו שלב הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, אך ורק מסכות.

ובתזמון מופלא אלה צצה לחיי, ומעבר לקשר האישי בינינו, גם הקשר המקצועי פרח, וזהו. ובהחלטה משותפת עם עוד שותף מתקופת הלימודים שלי

מלימודי המשחק, החלטנו להקים את הגוף הזה שנקרא "להקת סקפינו". 

-אביטל: אז אלה מצטרפת, אנחנו בשנת 2010 אלה גופר, יוצרת,  שחקנית, מעצבת את המסכות, מטפלת בדרמה וליצנות. 

-אלה: ב-2010 שאנחנו אומרים, אני בעצם עוד תלמידת משחק, שניה עוד רגע מסיימת וכנראה עושה צעד נורא חשוב וזה מתחברת לחיים וברק. מחברת מקצועית ואישית, כן.

-חיים: רק אלי, לברק לא. 

-אלה: (צוחקת) לברק אני מחוברת אישית, אבל באופן אחר.

-אביטל: זאת אומרת שהקשר הזוגי בינכם מתחיל באותו זמן שמתחיל הקשר המקצועי בינכם.

-אלה: אני יכולה להגיד לך שכשחיים ואני הבנו שאנחנו מעוניינים בקשר אישי אחד עם השני, נראה לי ששבועיים אחר כך חיים כבר עדכן אותי שהוא סגר לי סדנת קומדיה דל ארטה שאני צריכה להעביר בעוד כמה חודשים. אז כן, זה היה ממש בקווים מקבילים גם התפתחנו כזוג וגם התפתחנו כעסק, בעצם.

מהר מאוד הבנו שאנחנו יכולים לעבוד יחד, כי לשנינו בעצם יש את אותה אהבה ליצירה, וליצירה המאוד מסויימת הזו.

אז כן, מהתחלה היה בשני ערוצים מקבילים. -חיים: אני יכול לומר לך שהחיבור לאלה, למעשה הווה איזה סוג של טריגר לקבץ את סך כל החלקים

לשלם אחד. כי עשייה הייתה לפני כן, רוב היוצרים שהיום נחשבים באופן רשמי חלק מהלהקה, עם המעצבות עם המנטור שלנו יורם בוקר – זאת אומרת הייתה עשיה. הפקה פה, הפקה שם. אבל ברגע שאלה נכנסה פה למערכת אז משהו באנרגיה שלה כנראה גרם לכל הדברים האלה להתאסף ביחד וליצור איזושהי להקה. (צוחק) וזה גם לא מעט בזכות יכולות הטיפול שלה, והיכולת שלה לנהל אנשים גם, את יודעת איך זה.

כי אני חושבת שאנשים שנמצאים בלהקה הם אנשים שיודעים להתנהל יופי מול האגו. אז אנחנו מסתדרים יפה עם הקטע הזה.

-אביטל: מה זאת אומרת עם האגו? איך עושים את זה בפועל? נגיד, היה לכם וויכוח בבית ואז יש לכם חזרה. איך בכלל האימפולס היצירתי, זאת אומרת איך עושים את ההפרדה הזאת שזה לא יכנס אל תוך היצירה? 

-חיים: אני מבחינתי, כאילו לא משנה מה קורה בבית, כשאנחנו נכנסים לחזרה כאשר אנחנו ביצירה עם הלהקה זה כמו שעולים על במה. שניה לפני שאתה עולה לבמה חלילה וחס יכול לקרות משהו, אתה יכול להיות עצבני, עצוב מדוכא, או בהייפר הפוך, אתה לא יכול לתת לדבר הזה לזלוג לך לבמה. גם אם אני והיא יכולים בדרך לחזרה, לנהל איזה דו שיח שקשור לבית ושלא פתרנו אותו עדיין עד תחילת החזרה, שנינו יודעים, כמו ששים מסכה עולים על הבמה ונותנים בראש, שמים את "המסכה" לא האמיתית עולים לבמה, נכנסים לחזרה ונותנים בראש. יש לנו יכולת הפרדה, שבקטע הזה, אני חושב שיאמר לזכותינו,  הפרדה טוטאלית בין מה שקורה בבית לבין מה שקורה בחזרות. -אלה: ואני אוסיף ואני אגיד שזה לא מיד היה כזה בקלות. -אביטל: הו תודה! 

-אלה: זה קצת כמו חדר כושר, צריך להתאמן על זה.

-אביטל: (צוחקת) אוהו, להתאמן…

-אלה: כן, כן, ממש צריך להתאמן. היום אנחנו אחת עשרה שנים כבר עובדים ככה.

אז אנחנו יכולים להגיד שהשריר שלנו של ההפרדות או השריר הזה של לדעת להגיד שזה קשור לבית זה וזה קשור ללהקה, ובמה מתעסקים עכשיו – היום השריר שלנו עובד כבר הרבה יותר בקלות. בעבר זה היה קצת יותר קשה, וזה הביא קשיים וכאבים אבל גם מלמד לעשות את ההפרדה הזאת.

כי אני חושבת ששנינו, וגם ברק אני אגיד, וגם שאר השחקנים ושאר היוצרים, כי בסוף כולם הם אנשים שאנחנו עובדים איתם באופן מקצועי וגם את כולם אנחנו אוהבים באופן אישי. הם חברים שלנו ומשפחה שלנו. זאת אומרת משהו שכולנו צריכים לדעת לעשות את זה.

יכול לקרות משהו מחוץ לחזרה שקשור למה שקרה מחוץ חזרה, ואנחנו לא נביא את זה פנימה לחזרה.

-אביטל: אחרי שבע שנים של זוגיות ויצירה, נולד הבן הבכור שלכם גלעד שהיום הוא בן ארבע וחצי. ואז מיד אחריו אתם מביאים גם את אביב.

שניהם מתוקים וקטנים, ומה קורה בבית? -חיים: קודם כל, ברמה הרגשית זה אושר גדול. -אלה: ממש. -חיים: מה, זה מגניב. לא צריך להסתכל על זה בתור תיק.

-אביטל: לא, וודאי, וודאי, אבל זה משנה משהו באיזון הזוגי בכל מקרה. 

-חיים: זה משנה… אני חושב שזה פחות עבד עלינו ברמה האישית ושינה משהו באיזון, בזוגיות שלנו. זה נתן לנו איזושהי מגבלה שהיא יותר טכנית. זאת אומרת של, איך אנחנו עכשיו מקיימים חזרות או ראנים טכניים.

או דברים כאלה שמצריכים אינטנסיביות של שנינו באולם או בחזרות, כשאנחנו יודעים שחשוב לנו להיות בבית ולא להעדר יותר מידי, בטח לא שנינו ביחד.

גם ממש קבענו לעצמנו חוקים. כמה ערבים בשבוע שנינו לא נמצאים, כמה ערבים בשבוע כל אחד מאיתנו יכול לא להמצא.

אני יכול לומר שבשנים האלה שהם איתנו הילדודס החמודים, פשוט מאוד אופי היצירה השתנה בכך שבכל יצירה אנחנו שותפים, אבל שותפות אקטיבית כבמאי/שחקן/שחקנית היא רק של אחד מאיתנו. זאת אומרת אם אלה עכשיו מובילה תפקיד ראשי עכשיו בהצגה אני לא אביים אותה.

אני יועץ אומנותי, אני אעשה הדרכת שחקנים, אני אעשה דמטורגיה. אבל אני לא אהיה פיזית בחדר החזרות ברמה אינטנסיבית, אלא ברמה של אחת לכמה.

או הפוך, אם אני עכשיו מוביל איזשהו תהליך יצירה כבמאי, אז זה ברור שאלה תהיה שותפה בכל מה שקשור במשרד האחורי מבחינת כתיבה, ויצירה והכל

אבל היא לא תהיה שם…

-אלה: אנחנו מבינים שאנחנו לא רוצים שההפקה תהייה תלוייה בעובדה ששנינו נהיה נוכחים כל הזמן.

בגלל שיש כבר עוד מקום נוסף ששנינו רוצים להיות נוכחים בו כל הזמן. ואני אגיד גם על זה משהו אחד, אני מניחה שלכל הזוגות שמצטרפים ילדים יש עוד מטענים או עוד קשיים. יש משהו אני חושבת שבו אנחנו זכינו מכיוון שאנחנו עובדים יחד. אם אני עכשיו אהיה שבוע שלם עם גיל ועם אביב בבית כי חיים שבוע שלם בשבוע טכני, אני כנראה לא אצבור עליו תיקים של תסכול ומרמור כי אני לגמרי מבינה את העובדה שהוא צריך להיות עכשיו בשבוע טכני.

כי אני יודעת מה זה אומר. בזכות זה שאנחנו מבינים את העבודה אחד של השני אז אנחנו יכולים להבין מתי הבית מקבל פחות את אחד מאיתנו.

-אביטל: בעצם את עונה על השאלה הבאה שלי, מה מרוויחים בעבודה משותפת.

-חיים: אני חושבת שהעבודה המשותפת שלנו, פרה-הורות שלנו גרמה לכך שההורות, כשנכנסו לחיינו הילדים, לא הייתה איזשהו שוק, איזשהו זעזוע נורא גדול למערכת יחסים בינינו, כי אנחנו ידענו לנהל דברים.

זאת אומרת ברמה הטכנית. עכשיו זה נכון שהדרישות הרגשיות מילדים, אתה חייב להיות שם, זה ברור. אבל ברמה הטכנית, מי לוקח את הילד מה לוקח, היום קופת חולים, והוא לא מגיע לגן, מה עושים, מבחינתנו אנחנו לא סופרים את הדברים האלו. כשאני יודע, אני גם עד לסיטואציות מחברים לפעמים דברים כאלה יכולים בלי שום קשר ליצור מתח בין בני הזוג, כי עכשיו מישהו צריך להישאר בבית כי אחד הילדים חולה.

כאלה דברים, שאנחנו בכלל לא הייתה לנו את המהמורה הזאת  כי מבחינתנו אלה דברים שאנחנו תרגלנו שבע שנים לפני כן. איך אנחנו מנהלים בלת"מים של לוחות זמנים,  אילוצים וכן הלאה. אז כל הפאן הזה, שברך כלל הוא לא מעט, משפיע על מערכות יחסים זוגיות ברגע שילדים נכנסים אליהן, למעשה זה כבר היה מאחורינו, ולכן היה לנו יותר פשוט. 

-אלה: ולגבי השאלה שלך, אז כן, אחד הדברים הנפלאים שיש בעבודה משותפת זה באמת היכולת להבין אחד את השני ואת עבודתו. וזה באמת, זו זכות נורא גדולה. והדבר השני שהוא פשוט מופלא, בסוף, אמנות, תיאטרון, יצירה עושה את חיים מאושר ועושה אותי מאושרת. והעובדה שאנחנו יכולים להרגיש את זה ולחוות את זה יחד זה נורא נורא כיף.

בסוף ליצור עם האנשים שאתה אוהב זה וואו, זה באמת אושר נורא נורא גדול. ובאמת להיות שם אחד עם השני ברגעים המרגשים וברגעים של ההצלחות.

וגם בתסכולים להיות שם אחד עבור השני, זו איזושהי זכות נורא נורא גדולה. אם אתה מצליח לעשות את זה ביחד, זה וואו, זה אדיר.

-אביטל: יא, אהובים זה ממש מעורר השראה ומחשבה. תודה רבה.

-חיים: בואי, בואי, את מוזמנת להצטרף ללהקה.

-אביטל: תודה רבה, אני יוצאת פה מהאולפן ואני נוסעת לתצפית שאתם יושבים בה עכשיו שם, אני יודעת בדיוק על איזה ספסל אתם יושבים. אני באה להצטרף. תעשו קפה.

0:10:58.325,0:11:04.337

(מוזיקה)

מערכה שניה –  מגש סנדביצ'ונים. יואב ברתל.

קוראים לי יואב ברתל. אני יוצר תיאטרון, לפעמים גם מחול. מאז שהתחלתי ליצור אני יוצר יחד עם הכוריאוגרפית אביגיל רובין.

האישה הזאת היא גם האמא של הילדים שלי, וכמובן שגם אישתי. יש המון דרכים לספר את הזוגיות היוצרת שלנו, אבל בא להתמקד דווקא בסיפור של הפעם הראשונה שהופענו בחו"ל. כי להופיע בחו"ל זה אומר קודם כל להשתתף בחשיפה בינאלומית, וחשיפה בינלאומית זה אומר שיש לך הצגה שמתאימה, אבל שיש לך גם האמצעים שמתאימים לזה. כתוביות, תזמון, חזרות עם הכתוביות, תרגום נכון. ולרצות.

אז תגידו "אוקיי, מי לא רוצה?" – אז אני. אני לא רציתי. אני לא רציתי להשתתף בפסטיבל שבו מנהלי פסטיבלים מחו"ל בעצם מקבלים הזדמנות לשבת מולי ולבחור בהצגות אחרות. ההשפלה הזאת לא הייתה מתאימה לי. לקחתי איזה לילה וניסיתי לשכנע את אביגיל בדרכי שזה אומר מונולוג אל תוך הלילה, למה לא כדאי. היא מתעקשת כי מבחינתה לנסוע לאירופה זה להמשיך את הלימודים שלה, שם היא למדה.

אירופה זה לא פה. זה ממש חלק מתוכה. אז אני שולף את הקלף המנתח אני אומר לה: "אביגיל תראי, אנחנו בהריון, זה לא מתאים".

אז היא אומרת: "אני בהריון וזה כן מתאים". עיקמתי פרצוף, היא עיקמה שניים, בסוף הלכנו לישון. למחרת בבוקר מצאתי את עצמי מתחיל לתרגם את המחזה, לבד, עם חבר משפחה של ההורים של אביגיל, איש לא קל. הוא היה מוכן לתרגם את זה בכמה תנאים: שאני יושב איתו בחדר רק הוא ואני, אני מקליד למחשב, ואם לא מוצאים איזו מילה הוא לא מגלה לי איך אומרים את זה באנגלית אלא פשוט פותחים מילון ומחפשים אותה במילון.

זה לקח המון זמן, זה היה גהינום. אני כל יום הייתי חוזר הביתה ואומר לאביגיל כמה זה סיוט וכמה בא לי להפסיק והיא הייתה לוחצת שנמשיך.

בסופו של דבר, יום אחד, היה לנו קובץ של "המרקיד" באנגלית. מדובר על מסמך משמים, אנגלית אקדמית מייבשת של הצגה שאף אחד לא יכול לצפות בה.

אז אמרתי לה: "הנה זה הכי טוב שיכולנו להגיע". פה אביגיל, סוף סוף (היא דוברת אנגלית מהבית!), לקחה את המשימה עליה והתחילה לתרגם מילה מילה.

כל דקה פנויה שהיתה לה ביום היא תרגמה את זה באנגלית לאנגלית, שישים דקות של פטפטת אינסופית.

וכך בסופו של דבר, דצמבר 2012, חשיפה בינלאומית בסמטה, ניסיתי עד הרגע האחרון להבריז, בסוף הגענו לשם, עשינו את ההצגה.

הכתוביות לא נכנסו בזמן, התרגום היה בערך, קהל שלא דובר טלפתיה לא יכל להבין במה מדובר. ההצגה נגמרת. אני משתחווה קלות ובורח לחדר ההלבשה כדי שלא יראו אותי. מסתגר שם בדרך כלל, מחכה עד שאחרון הצופים יצא, ואז אני יוצא. עבר הרבה זמן, הייתי בטוח שיבש, אין אף אחד

ואני יוצא החוצה. אביגיל עומדת מוקפת מנהלי פסטיבלים, מחייכת חיוך מלא עונג, ואני עומד שם מובך רק ממלמל "Hello my name is Yoav" וזהו.

עבר זמן, קיבלנו הזמנה לפסטיבל "בימאים רדיקליים" במינכן. הייתי עסוק כל הזמן בלהסתיר שאנחנו לא רדיקליים. בקושי במאים.

הגענו למינכן בדקה האחרונה. שש בערב אנחנו בעולם, שמונה הצגה ראשונה. אני מלא טענות: "איך זה שמגיעים רק עכשיו", "היה צריך לבטל" "זאת חוצפה!" – אבל מגש של סנדוויצ'ונים בידיים גרמניות מוקפדות, אינסוף סנדוויצו'נים, שמוגש רק לי.

אני הייתי כזה בשוק שגם התחלתי להסתובב עם המגש ולהציע את זה לצוות הטכני, כי זה היה נראה לי לא הגיוני שעושים הכל לי.

שמונה בערב הצגה ראשונה. עכשיו, חשוב להגיד, שכל הצגה היינו עם הבת שלנו, אחינועם בת שלושה חודשים, יש בייביסיטר גרמניה, הם דואגים להכל.

בייביסיטר גרמניה מחכה לנו בקצה של המסדרון עם אחינועם. נגמרת ההצגה הראשונה, השתחוויה, כפיים, אני יוצא החוצה, אני שומע בכי מוכר.

"פאק זאת אחינועם!",  אני רץ חזרה לחדר הלבשה, אני רואה את הבייביסיטר כבר לא מחזיקה אותה, היא מיואשת. עושה לי סימן של "הילדה בוכה"

אני מרים אותה, מחבק אותה, מתנצל בתוכי על זה שבכלל גררנו אותה לפה. אבל הקהל הגרמני בשלו – מוחא כפיים.

טוב, אני מחזיר את אחינועם לבייביסיטר ורץ חזרה לאולם. אני משתחווה השתחוויה קצרה כי אני מתחיל להיות קצר ואני שומע דרך הכפיים את הבכי של אחינועם.

אני אומר לעצמי "קצר, בנאדם, קצר", אני משתחווה קטן ורץ לבייביסיטר, ההיא כבר צורחת. אני מרים אותה, מחבק אותה, מתנצל כבר באוזן שלה.

והקהל הגרמני ממשיך למחוא כפיים בעקשנות של ילדה רעבה בת שלושה חודשים. אני רץ חזרה לאולם כאילו רגע השיא שלי הגיע ואני לא יכול להנות מזה.

ואני עומד שם משתחווה ואני מסתכל אל אביגיל שליד עמדת הסאונד והיא מחייכת ואני עושה לה דרך העיניים: "אביגיל, בואי נקפל, היא בוכה, זה לא מתאים".

ואז אביגיל מחזירה לי את המבט הזה שמאישונים לאישונים היא אומרת לי:

"זה בסדר, אחינועם תבין, כמו שאח שלה שנשאר בארץ יבין, זה המסע שלנו, זאת הדרך שלנו, היא תבין".

בין ההצגות היינו רק אבא ואמא, לא התמנגלנו בקפה, לא התקשקשנו עם יוצרים מחו"ל, בפאנל רק אביגיל הייתה, אני הייתי במנשא.

נענתי את אחינועם, לא שמעתי מילה ממה שאמרו עלינו מבקרי התיאטרון בגרמניה. מה שכן, המסדרון הזה תקוע לי בראש, כי עד היום,

גם אביגיל וגם אני ביחד ובנפרד, רצים הלוך ושוב 

בין הבמה עם הכפיים לבין הבכי והחיבוק.

(מוזיקה)

מערכה שלישית – זוגיות דרמטורגית. 

אפרת שטיינלאוף ודנה אתגר משוחחות.

-היי, אני אפרת שטיינלאוף ואני יוצרת תיאטרון במאית ומנהלת תוכן אומנותי.

-שלום, אני דנה אתגר ואני יוצרת תיאטרון, מחזאית, דרמטורגית ומורה לתיאטרון.

-דנה ואני נמצאות בזוגיות יצירתית כבר יותר מעשר שנים. לימדנו ביחד במגמת תיאטרון באור יהודה.

ויש בינינו שיתוף פעולה אמנותי כבר בערך חמש שנים. -כן, נכון, והתחלנו באמת עם הפרוייקט "רק בהצבעה", שהתחלנו לפנטז עליו ממזמן, בערך ממתי שהתחלנו לעבוד ביחד.

-נכון.

-אז אנחנו יצרנו ביחד את "רק בהצבעה", "מקסימום נמות", את "טרה אינקוגניטה" ואת "1948" ואני הייתי בזוגיות הזו בצד של הדרמטורגיה של כל היצירות האלה.

-נכון. אנחנו יוצרות בשיטה של Devised Theater זה אומר שאנחנו מתחילות עם איזשהו חלום, או רעיון ותשוקה לאיזשהו נושא, ואז אנחנו מפתחות אותו, שואלות עליו שאלות, מתבלבלות ובסופו של דבר יוצרות יצירה שעולה על במה ופוגשת קהל. אז אני רוצה לשאול אותך דנה, מזה דרמטורגיה בכלל ואיך זה עובד?

– אז קודם כל אני אגיד שזה מאוד מעניין להסתכל על זה מהפרספקטיבה של זוגיות. אם אני מקבילה את זה לזוגיות, כמו שאני מכירה אותה יש לזה הרבה כוח לצאת הרבה פעמים מתוך הוויכוח או הרגש שנמצאים אליו בתוך הזוגיות ולראות את התמונה הכללית.

ואני מאוד תופסת גם את עבודת הדרמטורגיה ככה.

קצת על איך זה עובד, אני חושבת שאחד מהדברים המרכזיים מבחינתי בעבודת הדמטורגיה זה קודם כל להיות במצב של הקשבה.

להקשיב לבימאית, להבין ממנה מה החזון שלה, איך היא רואה אותו ולהתחיל לפרק אותו ביחד.

בסוג העבודה שאנחנו עושות שהיא Devised Theater,  זה עבודה שדורשת דווקא ללכת במהלך אחר. זאת אומרת קודם כל לבחור את הנושא.

שאנחנו בדרך כלל בוחרות דברים שאני חושבת שהם מאוד בוערים בליבנו. ואז אנחנו עושות עבודה של איסוף חומרים.

קודם כל איסוף חומרים זה שלב מאוד מאוד כיפי לפי דעתי. כל דבר: מאמרים, סרטים, ציורים, פוסטים, בדיחות, כל דבר שקשור לנושא שבחרנו לחקור אותו לעומק.

ואת כל השפע הזה אנחנו מביאות אל תוך חדר החזרות, וממנו מתחילות לעשות איזושהי תגובה יצירתית לדברים מסויימים.

מאפשרות לחומר הזה להיות ההשראה שלנו. בניגוד לעבודה שהיא מבוססת טקסט, שכל הזמן חוזרים על טקסט.

אנחנו פה כל הזמן חוזרות לאיזושהי שאלת מחקר ראשונית. בהמשך העבודה אני חושבת שעבודת הדרמטורגיה הרבה עוסקת ב-לסדר.

לראות איזה חומרים לוקחים קדימה, מבחינת ההצטברות הדרמטית ומבחינת המסר או הרעיון שאנחנו רוצות להעביר. זה גם קצת כמו להרכיב פאזל.

זה הרבה פעמים שדברים נופלים בדיוק למקום, זה נורא מרגש. -מאוד מאוד מרגש,  אני חייבת להודות. מה האתגרים בתהליך הזהו?

גם מבחינת הזוגיות שלנו וגם מבחינת תהליך דרמטורגי שמתייחס למופע ולאו דווקא לטקסט? -אני חושבת שבדיאלוג מסוג כזה יש מקום מאוד מאוד מרכזי לכנות ואיך שמשחקים איתה. זאת אומרת, אני באופן אישי חושבת שזה נורא נכון לשקף הרבה פעמים גם את מה שקורה בתוך היחסים וגם את מה שקורה בחזרות או בעבודה לקראת חדר החזרות. מבחינתי אחד מהדברים המאתגרים, זה אם אנחנו פתאום מתחילות לא לדבר באותה שפה.

אני חושבת שבמהלך השנה הזאת באמת יצא לנו לעבוד הרבה ביחד, אני חושבת שמאוד גיבשנו איזושהי שפה, שהיום במשפט או שניים אנחנו יכולות להבין אחת את השניה מאוד. וזה היה מאתגר. זאת אומרת זה לא משהו שמגיע מהתחלה וזהו והוא שם. גם בין אנשים שיש בינהם כימיה מאוד טובה, אני חושבת שלבנות את השפה, זה אחד האתגרים הגדולים, אם אני מסתכלת ממש על המאקרו – על המאקרו. איך בונים את השפה? כמו בזוגיות.

איך בונים את השפה בזוגיות? 

-ואת האמון בינינו. 

-נכון, השפה המקצועית ולידה באמת האמון האישי. ובתוך אמון מבחינתי מאוד נכלל הדבר הזה שגם, הרבה פעמים, מותר להגיד דברים שממש ממש מטופשים. ואני מדברת רגע אפילו רק ברמה המקצועית.

או לא נכונים… או… אני חושבת שכמות הפעמים שיצא לי להגיד לך, אפרת, "וואי יש לי רעיון ממש-ממש-ממש גרוע", 

-ואז יוצא רעיון ממש-ממש טוב!

אני מתה על השלב הזה. 

-כן, ואז משהו ממנו פורח. אני חושבת שזה נורא חשוב, בתוך היחסים האלה, לפנות המון מקום לטעויות, לשטויות ולהיתוליות.

לטיפשות ממש.

-נכון. 

-לטיפשיות, להנאה, להנאה מהחומר. וזה בעיני גם קלאסי לזוגיות.

איך אפשר, רגע, גם אם אנחנו מגיעות לאיזה מקום והוא כזה: (בקול נוקשה) "נה נה נה", "ואנחנו לא יודעות".

וצריך רגע שניה לנשום בתוכו, לפרק אותו, ולחפש זווית חדשה אליו. לי הרבה פעמים הומור מאוד עוזר. ואני חושבת שאם לציין עוד אישזהו אתגר נוסף אני חושבת שאחד האתגרים המרכזיים בתהליך מסוג כזה, זה באמת העניין שאת לא יודעת מה הולך לקרות, כי כל כך הרבה דברים הם כאילו "לירות באפלה".

יש לנו איזשהו רעיון ואין לנו מושג איפה ואיך הוא יפגוש, איך הוא יתפתח ואיך יבינו אותו, מה יהיה הערך האמונותי שלו, איזה דימוי הוא יצליח לחולל על הבמה (במקרה של "רק בהצבעה"- בתוך כיתה). זה אתגר, והוא גם אתגר שמאוד נהנתי ממנו.

אני חושבת שגם את אפרת, אם אני לא טועה. -לגמרי, לגמרי. אני מאוד אוהבת ללכת לאיבוד ביחד, ולמצוא את הדרך, ולסמוך ביחד על התהליך

ובאמת לדעת שבסוף ביחד נצליח לצלוח את זה. 

אז אני אגיד רגע, מה אני מרוויחה מהעבודה איתך ומהזוגיות שלנו.

ואני חייבת להגיד שבתור במאית או יוצרת הרבה פעמים, אם אין שותפות כזאת, זאת עבודה מאוד "לבד".

כי בעצם אני יוצרת בדרך שהיא קולקטיבית והיא עם קבוצה ובדרך של Devised, שגם השותפות או היוצרות הן שותפות, אבל תמיד יש את המקום הזה שהאחריות היא עלי ואני צריכה להוביל. וכשאנחנו מובילות ביחד ויש בינינו את השותפות, היא שותפות שהיא בתוך התהליך וליד התהליך ביחד. זאת אומרת, את גם נמצאת איתי לפעמים בחדר החזרות, אבל את גם מלווה ומודעת לכל מעל התהליך ומסביב.

וזה נותן גם לא להיות לבד, גם עוזר בכל המהמורות, בתקיעויות, אנחנו פותרות יחד דברים, יש לזה גם ערך נפשי ורגשי, של, אפשרות לדבר על התהליך ולהיות שותפה לכל התסכולים, דברים שאני לא יכולה לשתף בהכרח את היוצרות. אבל גם באמת מבחינה פרקטית. ותמיד אני יודעת שזה יהיה יותר מחודד, יותר מדוייק ובסופו של דבר היצירה תעבוד יותר טוב.

בתחילת הדרך כשהיה את הרעיון ליצור את המופע "1948", שהיה בעצם שיעור היסטוריה רב קולי, הצעתי לך להשתתף בו, או להיות דרמטורגית, והפעם אמרת לי שאת לא תוכלי. והתחלתי את הדרך לבד, ובאיזשהו שלב הבנתי שאני לא אוכל להמשיך בלי דרמטורגית. אז עשיתי מסע של שכנועים אני זוכרת שעוד בקורונה ישבנו ב"פועה", בבית קפה, וממש ממש שכנעתי אותך וסיפרתי לך על מה שיש עד עכשיו, בעצם צירפתי אותך לתהליך.

ואני חושבת שמשהו בי גם נירגע וגם ככה, הרגשתי שהולך להיות טוב, כי צריך עוד עין חיצונית, וסמכתי על ההיכרות בינינו ועל הדרך המשותפת שעשינו עד כה. כי זאת שפה שאנחנו כבר מכירות. אז גם הכניסה שלך לתוך התהליך היתה מאוד אורגנית וטבעית ומאוד מאוד תרמה לתהליך.

בסופו של דבר גם זכית עליו בצל"ש, זה בכלל היה מרגש. 

אז בואי ניתן קצת תובנות מתוך העבודה המשותפת שלנו.

שלושת הדברים המרכזיים עבורי זה תמיד: הקשבה, הומור ותקשורת פתוחה. -נכון. -ואני אפילו חושבת שהם בדיוק בסדר הזה.

הם שלוש, ככה, אבני היסוד שמבחינתי בונות עבודה זוגית-תקשורתית טובה, בכלל בחיים ואני איישם את זה בתוך עבודת הדרמטורגיה, אני מרגישה שזה מעיף את העבודה קדימה.

-לגמרי. ואני אגיד שצריך באמת לסמוך על התהליך ולסמוך אחת על השניה, ושאנחנו יודעות את הדרך ושנגיע אליה יחד.

הפתיחות והכנות, באמת לומר הכל, וגם להציע רעיונות גרועים בלי שיפוטיות ובאמת בכלל להיות ללא שיפוטיות בתקשורת ולהנות, להנות מהדרך.

אז מבחינתי זאת מתנה גדולה, גם הזוגיות איתך וגם היכולת אחרי זה לפגוש עם זה קהל. -ותודה רבה שהזמנתם אותנו לפודקאסט "ללרלר" קצת, זה כיף. -תודה!

(מוזיקה)

אפילוג בינלאומי ואפילוג מקומי – אורלי רביניאן משוחחת עם הקולקטיב WWLAB

״שלום, אני ג׳וסלין יוצ׳יאה צ׳אנג מטאיוואן״.

״אני לורה טסמן ג׳ילט ואני מניו-יורק״.

״שלום, קוראים לי אוואן צ׳יצ׳יאס, ואני מיוסטון, טקסס. במקור, מטורונטו, קנדה״.

״שמי הוא צ׳אנג נאיי-וון ואני במאית מברלין, במקור מטאיוואן״.

״הי, קוראים לי ג׳יי סטרן ואני גר בניו-יורק״.

״אנני ג׳י לוי, ניו-יורק ובוסטון, מסצ'וסטס״.

ואני אורלי רביניאן, חברת אי"ב, במאית ויוצרת תיאטרון עצמאית, ובעשור האחרון אני גם חברת ה-World Wide Lab.

קולקטיב במאיות ובמאים מתשע מדינות שונות שחוקר בדיוק את הנושא שלשמו התכנסו.

ב-2010 הוזמנתי להשתתף במעבדת הבימוי השנתית של תיאטרון ה- "Lincoln Center" בניו יורק.

אן קטאניו מנהלת המעבדה קיימה באותה שנה ניסוי: היא ציוותה זוגות של במאיות ובמאים מרקע תרבותי שונה וביקשה מהם לביים יצירה משותפת.

לדוגמה, במאית יפנית שלא מדברת מילה באנגלית ובמאי ממוצא פורטוריקני מהברונקס, התבקשו לביים ביחד בכרט.

כלומר הבמאיות והבמאים לא הכירו לפני, לפעמים לא היתה להם אפילו שפה משותפת לדבר בה, ומיותר לציין שהם נשאו מטען תרבותי שונה לחלוטין.

השאלות שאן ביקשה להעלות בניסוי הזה, היו על אתגרי הבימוי בצוותא, איך זה משפיע על התקשורת בחלל החזרות ואיך נראה תיאטרון שמביימים אותו שני מוחות יצירתיים ממסורות תיאטרונייות רחוקות כל כך. התשובות לשאלות הללו היו מרתקות. ושניים עשר במאים ובמאיות שבתום המעבדה

הניורקית, שבו והתפזרו למדינות מהן באו, המשיכו להתכתב בנושא באובססיביות במייל ובסקייפ. התחושה הייתה משותפת  היינו חייבים להתמיד במחקר. והחלטנו להמשיך להתכנס אחת לשנה בערים שונות בעולם, במסגרת תת מעבדה שקראנו לה ה "World Wide Lab" (עברית: מעבדה חובקת עולם)

שנה אחר כך, הוזמנו לשהות אומן ב" Watermill Center" של רוברט ווילסון, ובשנים שאחרי הצגנו בברוקלין, המשכנו לרומא, אתונה, טאיפיי, טורנטו, ברלין…

כשבכל שנה הפעילות מתרחבת, השת"פים מתרבים, התיאטרון שלנו לומד לדבר עוד שפות, וכשהתחלנו לחשוב על חגיגות העשור – הגיעה הקורונה.

לישראל ה- WWLab כבר לא הספיק להגיע, אבל הפרק הזה של פודקאסט אי"ב, הוא הזדמנות מצויינת לשאול את החברות והחברים אחרי עשר שנים של מחקר עומק, מה הם בעצם למדו על יצירה בזוגיות?

״גיליתי שנדרשת כמות נכבדת של שליטה עצמית על תגובות רגשיות בבימוי (זוגי), גם אם כל מי שנמצא/ת בחדר מקצוענ/ית ומנוסה.

כך שהבמאי/ת צריכ/ה לא רק לבסס סביבת עבודה בריאה, אלא גם, לעבוד בשימור סביבת העבודה הבריאה״.

"הסוד הגדול שלמדתי בבימוי זוגי, ולמדתי את זה בדרך הקשה, זה לוותר על אגו. במאים/יות מורגלים/ות להיות הקול היחידי והסופי בחדר, כך שלתקשר בין שני קולות שיתמזגו לאחד יכול להיות מאוד משימה מרתיעה מאוד. אז, תבדקו את האגו שלכם, כדי להמנע מכל מיני דרמות".

"זה (בימוי זוגי) יכול להיות תהליך גיצי-כאוטי רווי בפחדים ומשברים.

אבל זה יכול לתת מזור לנשמה. זה באמת מלמד אותך להקשיב, ולהתבונן ולאמץ לזרועותיך את חוסר הוודאות ואת האפשרויות השונות".

"בימוי זוגי הוא מאוד מאתגר אבל עם זאת מאוד כייפי. במיוחד כשזה מגיע לשיתופי פעולה חוצי לאומים ותרבויות.

והדבר הטוב ביותר הוא שהתהליך הזה חידד את החושים והתפיסה שלי (כבמאית) אפילו יותר״.

״להיות עד כדי כך עמוק בתהליך עם במאי/ת-שותפ/ה, ולראות כיצד היא/הוא יגשו לדברים אחרת, ולקיים שיח מלא ופתוח כבמאי/ת לבמאי/ת זה משהו שאנחנו לא

זוכים/ות לו בעבודה היומיומית שלנו. בהחלט קיבלתי הרבה מההתנסות הזו. הדבר היחיד שקשה לי להודות לגביו, בבימוי משותף, הוא שאני לא יודע אם

שיתוף הפעולה באמת הוביל לעבודה טובה יותר. אני חושב שבמקרים רבים העבודה עלולה לסבול מפשרות רבות מידי״.

"לנסח את זה במילים פשוטות, תהליך יצירתי משותף,  כולל בימוי זוגי, הוא כמו הדרך לאורגזמה. כל דרך היא מאוד אינדבידואלית, אבל שאלת המפתח

שנשאל את עצמנו, היא לרוב זהה:  אם זה לא מעניק לנו יותר עונג ממה שאנחנו יכולים להשיג לבד, למה לטרוח להיות עם פרטנר כלשהו?".

אני מהנהנת פה ברקע. אבל מה הניסוי שלנו עשה לשלל היוצרות, היוצרים והאנסמבל איתם שיתפנו פעולה?

הרי גם הם היו צריכים ללמוד להתמודד עם שניים, לפעמים שלושה במאים, או במאיות בחדר אחד.

"צ'או, שלום, השם של הוא פרנצ׳סקו מאולה ואני מאיטליה". פרנצ'סקו הוא שחקן איטלקי ומוזיקאי שעבד איתנו בקונסטלציות שונות לאורך כמה שנים.

חשבתי שכדאי לשמוע את נקודת המבט שלו כשחקן ודרכה אולי להבין, האם בימוי זוגי הוא מפלצת דו ראשית, או שזה דווקא מאפשר משהו.

״בשביל השחקנים והשחקניות החוויה של לעבוד (בו זמנית) עם כמה במאים ובמאיות יכולה להיות מאד מעוררת אבל גם מאד מאד מלחיצה.

אנחנו תמיד לוקים/ות בעיוורון כשאנחנו עושים תיאטרון טוב. אין לנו

אפשרות לדעת איך זה הולך להיות מול קהל. אז צריך פשוט לעצום עיניים, לקפוץ, ולסמוך, לסמוך עליהם/עליהן.

אני חושב שחוויה כזאת יכולה להיות מאד מרעננת עבור כל שחקני/ית וכל במאי/ית״.

גם עבורי ה-WWLab היה תמיד מרחב של גילוי. דווקא כשלא הייתה לי שפה משותפת לדבר בה באופן ישיר עם השחקנים שלי, גיליתי איזו כוריאוגרפית שכנראה הסתתרה שם בפנים. חיבורים בין-תרבותיים ובין-שפתיים, הפכו לחלק המשמעותי ביצירה שלי. הדיאלוג הבימויי-צורני הפך להיות המרכז.

עוד מידע על הקולקטיב תוכלו למצוא בפייסבוק ובאתר, את הלינקים תמצאו כאן בעמוד של הפרק הזה.

בואו נשמע מה חושבים חברות וחברי אי"ב על יצירה בזוגיות. כן-כן או ממש לא?

"וואו כל כך לא"

"כן, בטח"

"לא מה פתאום, לא, לא, לא, לא"

"לגמרי כן, את כל הצחוקים ואת כל הקיטורים אפשר לעשות ביחד"

"אני סוליסטית בנשמה הלוואי שאני אלמד ליצור בזוג"

"רק שזו זוגיות של עבודה שהיא מאוד טובה. והאינדיקציה לכך היא פשוט זה שאתה לא רוצה לשכב עם הבנאדם אבל היית מוכן להתחתן איתו"

"בטח שעדיף לעבוד בזוגות, אחרת למי אני אוכל להתבכיין או את מי אני אוכל להאשים?"

"אי אפשר בלי, ואי אפשר עם"

"בקטע רומנטי- כן. בקטע מעשי- בשום פנים ואופן לא"

 תודה רבה שהייתם איתנו בפודקאסט של אי"ב – ארגון יוצרים עצמאים בתיאטרון ובאמנות המופע.

בתיאור הפרק תוכלו למצוא קישורים ובהם מידע על כל מי שלקח חלק בפרק הזה.

חוץ מזה,  ספרו לחברים, תעשו לנו לייק בפייסבוק – בקיצור – תפרגנו! וחזרו להקשיב לפרקים הבאים.

"אני בהריון וזה כן מתאים"

פרק שלישי – משבר

משבר! מי לא עובר.ת משבר בתהליך יצירה? ובכלל? שיחות בין יוצרות ויוצרים על רכבת ההרים המכונה "משבר". נעמי יואלי, דניאל כהן לוי, אלירן כספי, אודי בן סעדיה , אורלי רביניאן וטיפים להתמודדות עם משבר לקינוח. האזנה נעימה. הסרטון מלווה בכתוביות בעברית.

ווידאו עם תרגום לשפת הסימנים וכתוביות בעברית

אודיו

תמלול פרק שלישי

שלום לכולכם מאזינות ומאזינים, אנחנו בפודקאסט של אי"ב, הפרק השלישי. 

אי"ב היא עמותה – ארגון גג של יוצרות ויוצרים עצמאים בתחום התיאטרון ואמנות המופע.

בפודקאסט הזה נשוט בנהר היצירה העצמאית בישראל, נארח יוצרים, נשוחח עם יוצרות, נדבר על הצלחות, נדבר על כשלונות נספר סיפורים מאחורי הקלעים וננווט בין שלל נושאים שנוגעים ליצירה עצמאית, לתיאטרון עכשווי, תיאטרון חזותי, תיאטרון בובות, תיאטרון חפצים, תיאטרון תיאטרון.

כל פרק מחולק לשלוש מערכות ואפילוג ולכולם נושא משותף.

אה, ועוד דבר אחד למי שיאזין לנו בעוד שנתיים, שלוש ויותר: הפרקים הראשונים – מוקלטים בתקופת הקורונה. זה יסביר כמה מהנושאים שעולים בשיחות שתשמעו.

אני ענת רדנאי, ובדרך כלל אני מנכ"לית עמותת אי"ב. היום אני כאן, והנושא הוא משבר. 

מערכה ראשונה – הנקודה. דניאל כהן לוי משוחחת עם נעמי יואלי 

אני דניאל כהן לוי ולקראת הפרק של היום רציתי להתקשר למישהי מאוד מיוחדת עבורי, 

שאני מאוד מאוד אוהבת.

בכלל לא רציתי להקליט פרק על משברים אבל אז היה לי רעיון. נעמי יואלי היא האדם האחרון שאני חושבת עליו בהקשר של משברים.  

אולי בגלל שהיא אחת הנשים שהכי מצחיקות אותי בעולם, או בגלל שהיא לא מפסיקה ליצור, והעבודות הבימתיות שלה תמיד מרגשות ומפתיעות אותי בכל פעם.

ואני נהנת לראות איך היא יוצרת צורות חדשות ויצירתיות לספר סיפורים על הבמה.

ויכול להיות שדווקא בגלל זה בכל פעם שאני נתקלת במשבר אני נזכרת בחיוך במשפט שנעמי אומרת בהצגה שלה "אקס חמותי החורגת"

זה בעצם לא משפט שלה אלא של אגי יואלי, אקס חמותה החורגת. ונעמי עושה אותו הכי טוב.

(צליל חיוג)

-נעמי, היי זאת דניאל.

-מאמי!  היי! (צחוק)

-אני רוצה שתזכירי לי איך הולך המשפט של אגי יואלי בהצגה שלך, על משברים ביצירה. 

-אז אני לא אשאל אם את במשבר של "יצירה", כי היא אף פעם לא אהבה את המילה "יצירה". לא, "יצירה" אולי כן, אבל היא לא אהבה "יצירתי".  אבל בכל זאת, היא אמרה ככה "בכל עבודה, באמצע, יש נקודה, יש משבר" נקודה זה המשבר הבנת? 

-כן.  

-"יש משבר, הכל מת. העבודה מתה. בלי משבר אין. מי עוד לא עשיתי? טוב, אולי כוס אחת לשתיה אני עשיתי בלי משבר (צחוק) אבל פיסול בלי משבר, אני לא עשיתי. 

כשפתאום זה לא זה ואת רואה שזה מת, ואין מה לעשות ואז… מגיעה איזה נקודה… שהעבודה אומרת לי, זה החימר שאומר לי, 'זהו זה מה שאני רוצה להיות'.

ואז… זה תענוג גדול. לרגע. אם הוא אם באמת יהיה מה שהוא רוצה" . 

-אני מתה על המשפט הזה במיוחד "אולי כוס אחת עשיתי בלי משבר",  זאת אומרת קצת פרספקטיבה. (צחוק)

-אז מה את במשבר?

-מעמידה פנים שלא. (צחוק) כל הזמן אני חושבת מה אגי היתה אומרת לנו עכשיו. מה היא הייתה אומרת?

-בכלל? על המצב?

-כן. מבחינה "טנטטיבית רלטיבי" (צחוק)   

-היא הייתה אומרת, אני חושבת שהיא היתה אומרת, השבוע היא הייתה אומרת "שבאופן רלטיבי מצבה סנסציוני".

כי נגיד אם זה היה עכשיו, היא הייתה כבר בת כמעט מאה,  והיא הייתה  מקבלת כבר את החיסון הראשון.

 -ראשונה היא הייתה מקבלת את החיסון הראשון. (צחוק)

-"ראשונה, ראשונה, אחרי הזה, הנימן הזה, ביבי".

היא הייתה מקבלת ובצדק, מפני היא הייתה אחות של שני רופאים. 

-והיא הייתה נוסעת לשם "רק בטקסי" (צוחקת).

– "רק בטקסי, לא ברגל". אבל אני חושבת היה בטח מגיע אליה הרופא שלה, ד"ר סלומון האהוב, "המתוק, הקדוש ונותן לה זריקה והיה נגמר הדבר הזה של הקורונה וכל הגועל נפש הזה".

 היא תמיד נורא העריצה רופאים ומדע  ולכן אני דווקא אני חושבת שימים כאלה היו ימים אופטימיים בשבילה. 

-ומה איתך נעמי? את במשבר? -אוהו (צוחקות) אני בנקודה. 

 -את בנקודה. -אני מאוד במשבר. האמת היא שאני תמיד במשבר. את יודעת?

-זה כל כך מוזר. -למה? 

-אני רואה אותך הפוך כל כך. 

-באמת?

-כן. אני רואה אותך תמיד יוצרת. 

– מה את אומרת? מה פתאום. אני ממש בעצם במשבר מתמשך לגמרי.

המשבר הראשון זה כשעולה הרעיון. זה משבר גדול מאוד, כי השאלה "את מי זה בכלל מעניין?". והמשבר השני זה לאורך כל העבודה כי ברור שזאת "הנקודה והכל מת". (צוחקות)

ואני אפילו לא יודעת לעשות כוס בשביל שלא יהיה לי משבר (צוחקות). 

ואז יש את המשבר הגדול כשהעבודה יוצאת, של כל החרדות והפחדים.

ואז את המשבר הכי גדול, כשזה נגמר, ועכשיו מה יהיה, לא יהיה כלום. הכל הכל מת. 

אז עכשיו ממש בכל הנקודות האלה. 

גם אם יש רעיון אז את מי זה מענין, ולעבוד אי אפשר כי הכל מת, ו  אין עם מה לעבוד כי הכל ימות. (צוחקות) ואז אחרי זה נגיד שיקרה משהו אז פשוט "העבודה תהיה disaster" (תרגום: אסון) 

ככה אני. כל השאר זה רק, כמו שאמרת, העמדת פנים. 

-אז אצלי זה עובד מעולה, כי תמיד כשאני מקשיבה לך או רואה אותך או מדברת איתך,

 זה נשמע לי כמו מעיין שופע כזה. שרק בא לי לשמוע עוד, ולצחוק עוד ולדמיין עוד.

האמת שאני חושבת עכשיו שאני ממש מהר מהר צריכה לכתוב את כל הדברים שעוד  לא סיפרתי לך, כי לדעתי זה פשוט (צוחקת) "אוטוטו, אוטוטו זה הסוף".

-הסוף של מה?!  

-"הסוף של הכל" 

את יודעת, שאני זוכרת שאגי בסוף היא הייתה שבוע, או משהו כזה, בכסא גלגלים,

ויצאתי לטייל איתה ברחוב ליד הבית. 

ויצא הבחור הנחמד מהחנות וילונות, והוא הסתכל עליה ואמר לה ממש בצעקה גדולה ורמה: 

"אגי! מה קרה?". בכל זאת, היא הייתה בת תשעים ושבע כבר. 

אז היא הסתכלה עליו ואמרה לו "אני בעצמי לא יודעת". 

זהו, זה היה בערך שבוע לפני ש… לפני "הנקודה" הסופית.

-אההה.

-איך אפשר להצחיק אותך?  

-(צוחקת) שאלה טובה. ועוד אני אומרת פה בתחילת המפגש בינינו "את הבנאדם האחרון שאני חושבת עליו בהקשר של משברים", מיד את סותרת אותי. (צוחקת)

– זה באמת מאוד מאוד מוזר. אבל מה, את מכירה מישהו בלי?

-לא. רק כוס אחת אני מכירה בלי משבר. -כוס אחת! (צוחקות)

פעם שאלתי את דורון תבורי על איזה עבודה שהוא עשה, שהוא אמר שהולך נהדר, אז שאלתי אותו: "ומה עם המשבר?", אז הוא אמר: "אין משבר". 

אז אמרתי לו: "נשמע זחוח". -חשוד מאוד. -והוא כל כך נעלב. 

בהצגה הזאת הרבה זמן ישבנו אחד מול השני בלי לעשות כלום והיה רק איזה פתק בינינו. 

אז הוא כתב לי על הפתק: "זחוח?!" עם שלושה סימני קריאה ושאלה. 

אז כל מי שהוא בלי משבר נראה לי זחוח. 

 – אולי לא כל המשברים גלויים. -יפה מאוד אמרת! "זה מאוד נכון, בדרך כלל הם לא ממש גלויים". 

אגב, אני לא חושבת שמי שהכיר את אגי, חשב שיש לה משבר. 

-כן. -זה באמת זה היה משהו, איזה סוד כזה שגילתה לי, שמאוד מאוד עזר לי.

 כי תמיד היא נראתה מאוד בטוחה בעצמה.  

ואפילו תוך כדי העבודה היא הייתה מרשה לנו להכנס לסטודיו, והיא הייתה מורידה את הסמרטוט הרטוב, והיינו רואים את התחלת הפסל. שלא כל אחד יש לו אומץ לעשות את זה. 

-אבל הנה עשית את זה, הורדת את הסמרטוט הרטוב, ראינו קצת. נעמי'לה, תודה רבה. 

אני ממש מחכה שנשוב להתראות על איזה כוס קפה או על איזו במה, תלוי מה יבוא קודם. 

-"על איזה כוס קפה נכון. ותעזרי לי לצאת קצת מהנקודה. נכון?" -בטח. -ואני גם לך.  -בטח, נעזור ביחד. -נשיקות מותק. עבודה נעימה. -תודה רבה.  -ביי מותק. 

מערכה שניה – חרא של אולם. אלירן כספי

פעם בשנת 2002 אני כתבתי מחזה "ליברמן" והוא קיבל איזה פרס בפסטיבל בבית לסין ואני חשבתי, שהנה,  יעלו אותו, וכולם יראו כמה אני מוכשר ואולי אפילו ישלחו אותי לחו"ל,  לכתוב משם עוד מחזות ואני אהיה מין נער פלא כזה שכותב מחזות,  וזה לא קרה. אז אני עברתי מתיאטרון לתיאטרון והתרשמו מהמחזה.

זאת אומרת לא כולם, היה מנהל אחד שזרק אותו מהחלון, אבל כל תיאטרון שעברתי בו הוא רצה שאני אשנה את המחזה לגמרי. והיה פשוט שלב שדרמטורגים נתנו לי מחזות שהצליחו בתקופה ההיא,

ואמרו לי תעשה כמו המחזה הזה "ואז זה יעלה". 

ואני עשיתי מה שאני עשיתי ויום אחד קיבלתי טלפון מבית לסין שכן המחזה עולה. כן.. ממש ככה.  ואחרי חצי שעה הודיעו לי שחשבו על זה עוד פעם, והוא לא עולה.

ואני הייתי מתוסכל המון זמן, אולי שנתיים, ואז לקחתי הרבה כסף שחסכתי והעליתי וגם ביימתי את המחזה באולם תיאטרון גבעתיים.

ואני הייתי צעיר וטיפש ועשיתי את זה באולם הגדול של 394 מקומות, עם שחקנים טובים ששילמתי להם המון כסף, בשבילי, יחסית. ובמשך שנה אני הייתי רק עסוק בלהביא קהל.

בסופו של דבר בהצגה העשירית בא אחד המבקרים הכי גדולים. ישן מהרגע הראשון והתעורר בסוף וכתב שכל המשפחות אומללות בדרכן, כי זה על המשפחה שלי. אבל תלוי מי כותב את זה. 

אני נעלבתי,  גם ההצוות בתיאטרון גבעתיים גם נורא נעלבו כי הוא כתב שזה חרא של אולם, 

ולא שומעים הכי טוב, מאז הם עשו הרבה שיפוצים.

אני זוכר שהיה חג ונסעתי למשפחה המורחבת, והתפלאתי איך הכישלון שלי לא רשום על שלטי חוצות בדרכים וממש לקחתי את זה קשה. אנשים לא יודעים להתמודד עם משבר שלך. 

כולם אמרו לי לקחת " ציפרלקס" כי זה יכול לעזור ואפילו הוצאתי מרשם. 

ואז איזה ילד אחד בתוכי אמר שזה לא בסדר שאני אהיה ככה בדיכאון ושאני לא אשם כי זאת פעם ראשונה שאני מעלה מחזה על במה גדולה. ובעצם אני מאוד נהניתי מהתהליך של העבודה עם השחקנים, נהניתי לביים, נהנתי לתקן את המחזה לפני העליה, ואני הרגשתי שזה טבעי לי.

ואפילו מזה שהצלחתי להביא 3492 צופים לפי דו"ח פילת לצפות בהצגה הזאת.

בעצם הילד שבי היה גאה בי.  

אני זוכר שאמרתי לעצמי, בדעת מיעוט כמובן, שאני "בן אדם בשיקום מהטראומות שלו, ושאני ארשה לעצמי לעשות והיכשל".

אני אלירן כספי, יוצר עצמאי. יכולתי להקשיב לכולם, לקחת ציפרלקס, אבל המשבר הזה וגם אלה שבאו אחריו היו בעצם אדני הזינוק שלי לשנים רבות של יצירה. 

ואני גאה להיות זה שביים את ההצגה הראשונה של "לעזוב את פולה",  שנכשלה.

מערכה שלישית – האיש עם הפרח בפה. אודי בן סעדיה משוחח עם אורלי רביניאן

"בערב כשאמרה לי נערתי לך/ירדתי לרחוב להתהלך/והייתי הולך ומסתבך/מסתבך והולך/והולך והולך ומסתבך". 

ככה פתח נתן זך את הספר הראשון שלו "שירים שונים" וסימן לנו כבר על ההתחלה, את הדרך מפרידה, ממשבר, לתנועה, למוזיקה, לשיר. וזה בדיוק הנושא שאנחנו נדבר עליו. 

לי קוראים אודי בן סעדיה. אני מחזאי ובמאי, ואתם על הפודקסאט של אי"ב, 

ארגון היוצרים העצמאיים. ועל הקו איתי, אורלי רביניאן. שלום לך.

-היי אודי. 

-כיף לשמוע ממך. 

-כיף שהתקשרת.  

-כן, את רואה? את כל הדרך עשינו. אנחנו נעשה איזה מסעונצ'יק קטן. נדבר בין משברים ובין תהומות, לבין המקומות שבהם אנחנו יוצרים

בין טקסטים שמלווים אותנו לאורך שנים. ובמקרה שלך, ביקשת לדבר על יוצר מאוד מיוחד, 

לואיג'י פירנדלו ועל יצירה בשם "האיש עם הפרח בפה". 

אז קודם כל אולי תספרי לנו בכמה מילים, על היצירה בכלל. 

-לואיג'י פירנדלו, מחזאי איטלקי שכתב סיפור קצר, מוזר, שיח בין שני זרים, שני גברים.  

שנפגשים לילה אחד. אני נתקלתי בטקסט הזה כשהייתי נערה. ומשהו בו הדהד ככה באופן מאוד צלול אלי, והטקסט הזה נשאר איתי. ומשהו בטקסט הזה, שבמרכז שלו יש איזה משבר של כותב שלא מצליח להניח לטקסט, אני חושבת, עזר לי מאוד בתקופה שאני חוויתי משבר אישי. -אוקיי אז זהו, רציתי לשאול אותך באמת לפני שאנחנו צוללים אל תוך פירנדלו איפה זה פוגש אותך.

-"איפה זה פגש אותי" (צוחקת). -"איפה זה פגש אותך" (צוחק). 

באיזו נקודה, ומה פתאום זה קפץ? מה, בנסיעות באוטובוס לתלמה ילין? מאיפה? 

-בתלמה ילין, ככה כנערה, קראתי אותו לראשונה. כשהתחלתי לימודי בימוי, בלונדון, קניתי את ה-… זה אחד הספרים שלקחתי איתי חזרה ארצה, בחנות המחזות הלונדונית. 

ובעצם כשחוויתי שבר, הרבה יותר ממשבר, חוויתי אובדן משמעותי בחיים שלי, חזרתי לטקסט הזה, כמו צידה לדרך לקחתי אותו איתי. זאת אומרת הוא היה לי איזה עוגן או מגדלור שאפשר לי לראות באופן הרבה יותר בהיר את הכאוס שחוויתי בעקבות האובדן, זאת הייתה איזו קרקע לעמוד עליה, הטקסט הזה. 

-את רוצה עוד להגיד איזו מילה אחת, עוד להרחיב צוהר דק לגבי השבר או המשבר? -איבדתי את אבא שלי. וזה היה ה-before and after של החיים שלי, כן? (תרגום: הלפני והאחרי) 

השתנתי בעקבות החוויה הזאת שהיתה, התפרקתי לגמרי. אני אדם שבעת משבר מאבד את הקול השלו, זאת אומרת הקול שלי נאלם ב-אל"ף. פעם זה היה קורה לי ממש באופן פיזי, הייתי מאבדת את הקול.  

ובמרכז הטקסט הזה יש שתיקה מאוד גדולה. זה טקסט מילולי, אינטנסיבי מאוד, אבל כשפירנדלו חוזר ומשנה אותו כל כמה שורות הוא כותב "שתיקה". השתיקה הזאת, אני חושבת, זה המקום שבו זה פגש אותי. 

הצלחתי בעצם למצוא את הקול שלי בשתיקות האלה. כי פירנדלו כותב את השתיקה על דמויות הנשים. יש בטקסט הזה שני גברים שהם לא מפסיקים לדבר, ונשים שותקות. 

אני בהתחלה, כנערה, בכלל לא שמתי לב אליהן. רק מאחור יותר כשחזרתי לטקסט הזה, השתיקה שלהם היתה הדבר שהדהד לי. זה הדבר שרציתי להתעסק בו. 

-אני רוצה רק לחדד את הרגע הזה. אבל המקום של הטקסט בתוך ההוויה של המשבר, אם נקרא לזה. איך, את נמלטת לתוך לקרוא, לתכנן, או להתחיל לעבוד על זה.

 זה המקום שמחבר? זה המקום שמציל או מעיר או מחזק?  

-זאת הייתה קרקע לעמוד עליה. זאת אומרת, גם בעיצוב, כשעיצבתי את החלל בהצגה

רציתי שכל הבמה תהיה טקסט. בפרפרזה על "כל העולם במה", אז אני רציתי שכל העולם יהיה דף. זאת אומרת על הדף יכולתי למצוא קודם כל סדר ומבנה. 

 הקול של רטט, אבל פתאום מצאתי סדר. כן?

מה קרה לפני, מה קרה אחרי, מי אני בעקבות הדבר הזה. יכולתי למפות את מה שעובר עלי. 

אחת הפעולות הראשונות שעשיתי היתה להפקיע מפירנדלו את הדיו האדומה שלו, וכל הערה שלי על הדף הייתה באדום. בהצגה גם הקרנתי את הטקסט המתוקן שלי עם כל השינויים האדומים. 

כדי ליצר ממש ארכיטקטורה של שינוי צורה, ככל שהמחזה מתקדם אפשר לראות את הדיו האדומה משתלטת על הטקסט המקורי. עוד דרך בעצם, חוץ מהכתיבה שלי בתוך הטקסט

שעזרה לי למצוא את הקול שלי, בחרתי לשים על הבמה פסנתר. זאת הייתה החלטה, שבעצם הרגשתי, שלא רק בקול שלי אני עוסקת אלא בקול של הדמויות האלה, הדמויות השותקות. 

לא רציתי לדבר בשמן של הנשים האלה, זאת אומרת כן רציתי לתת להם מיתרי קול. 

-רגע מעדות אישית אני זוכר גם את הדימויים הויזואליים, אני גם זוכר את הפסנתר החשוף.

עומרי דגן נדמה לי הוא המלחין. -נכון.  -ממש יש משהו קרוע בעצם הנגינה. 

– ביקשתי ממנו בהתחלה לנגן, אתה יודע, על פסנתר תרבותי, קלידים, אבל לאט לאט, ביקשתי ממנו לפרק עוד חלק ועוד חלק, עד שהוא יוכל ממש לנגן על המיתרים. לתת למיתרים לרטוט בחלל.  

ולאפשר לנשים האלה לזעוק את השתיקה שלהן. פשוט לתת להן מיתרי קול, שהן כבר משמיעות את הקול שלהן, מהדהדות אותו בחלל, עוד לפני שהן, אתה יודע, מוצאות מילים. 

בתקופת משבר לאו דווקא מצאתי מיד מה להגיד. אני יכולה להגיד שגם עכשיו בתקופת המשבר הזה, שאנחנו חווים כעת, משבר הקורונה, אני לא יודעת אם יש לי משהו להגיד עדיין. אבל… אני מחפשת.

 אודי, אותי היה מעניין לשאול אותך, כמי שמתחיל את היצירה הבימתית שלו דווקא לא מהבמה, אלא מהמילה, מהדף, לבד בבית, לפני ששחקנים מצטרפים ומתחילה התקהלות חלילה. 

 במקרה שלך, יש לך משבר? זאת אומרת אתה קיבלת במתנה קצת שקט להעמיק בו, לא? למיטב הבנתי כתבת מחזה חדש בתקופה הזאת, לא? -כן. כן. מעניין. "שייקספיר בחווה הסינית" זה שם המחזה. 

וזה באמת מתחיל מאיזה שחקן שייקספירי, שיושב בבית, כלוא בבית ואין לו איפה להופיע, והבת שלו, בתו היחידה מנסה לעזור לו ואז היא מוצאת לו, לא עלינו, מועדון של נפגעי הלם קרב

בתור המקום היחידי שבו הוא יכול לתת את ההופעה שלו. אז עשיתי פה איזה חיבור גם לעולם התיאטרון גם לעולם המסוייט שלנו. וגם אולי ניסיתי להזיז את עצמי, להזיז את הדמות 

להוציא אותה מתוך המקום, הכל הרי מתחיל מזה שיש מגיפה והכל סגור והכל נסגר עליו, וניסיתי להוציא את הדמות ואולי גם אותי הלאה אל איזושהי התנסות אחרת.  

ואני משתדל, אני עכשיו עושה, אמנם בטפטוף איטי, אבל הדרך שלי היא לנסות לצעוד מתוך המשבר, מידי פעם להיפגש גם עם השחקנים וגם לטעת איזשהו שביל שיוביל אותנו לאיזשהו אופק.

כמו בסיום של קזבלנקה אם תרצי. (צוחק) אם אני לוקח את הדימוי הזה. 

-נתת רעיון למופעי תיאטרון חיוניים, במועדוני הלומי קרב. -כן, הולכים אל עבר השקיעה (צוחקים).

-וכקורא? התחלתנו בשאלה על טקסט כצידה לדרך בעת משבר. לך בתקופה הזאת היה איזה טקסט שהדהד אל תוך המציאות? 

-כן האמת היא שקורא הרבה אני חייב להגיד,  קורא יותר משקראתי בעבר. מה שלכד את עיני, גם אפרופו השיחה שלנו, זה טקסט מעניין, רומן מכתבים בין משורר שאני מאוד אוהב דוד פוגל לבין אשתו  

עדה נדלר. הם מכירים, ממש בקיצור, באיזה בית מרפא לחולי שחפת, היו פעם מגפות חמורות, הוא בכלל נשוי למישהי אחרת. היא יש לה ארוס בהמבורג. הם מכירים, מתאהבים

ואז היא צריכה להחליט אם לעבור אליו. היא כותבת לו מכתב רווי סבל ורווי תהיות "מה אני אעשה שם בפריז?". הוא אומר לה בכנות, פוגל היה דלפון שבדלפונים, הוא אומר לה 

"תשמעי אין פה עבודה. אין קריירה. אין עתיד. שום דבר לא מובטח. אבל אני מבטיח לך גם ברמה הרומנטית שנהיה ביחד". והוא מציעה לה הצעה, שהיא בעצם כמו, אני אומר שהוא נותן לה סיפור, הוא נותן לה שיר להאחז בו. 

הוא מציעה לה לא את היסודות דווקא, לא את הקרקע, לא את המוצקות, אלא דווקא מציעה לה שיר, סיפור, תקווה, משהו להאמין בו. ובאמת חשבתי שאולי מתאים את התחלנו עם שיר 

לסיים את השיחה הנחמדה שלנו בשיר, שבעיני, הוא שיר החרדה האולטימטיבי: "בלילות הסתיו נופל ביערים/עלה לא נראה/ושוכב לארץ/בנחלים יקפוץ הדג מן המים/והד נקישה לחה יעל באופל  

"במרחק השחור נזרעות דהרות/סוסים לא נראים/הנמסים והולכים"… וכולי וכולי. זאת אומרת המרחק השחור, הדהרות של סוסים לא נראים, החרדה האולטימטיבית שבכל זאת הולכת לקראת שיר.

אולי אחד השירים, היפים ביותר שאני מכיר בעברית. אז עברנו ממשבר ליצירה, משואה לתקומה.  אז תודה רבה אורלי! -נהדר. תודה לך אודי. -כיף גדול לדבר איתך. -בהחלט. כיף  איתך. -ביי, יום טוב. 

אפילוג – שאלנו את חברי אי"ב: מה עוזר לכם לצאת ממשבר?

הנה מה שהם אמרו לנו.

הדרך היחידה לצאת ממשבר זה לראות פרק של (הסדרה) "החיים עצמם".

לשמוע ישי לוי באוזניות, בבית או בים. 

לשים מוזיקה בבית בפול ווליום ולהתחיל לרקוד. 

פשוט להכנס לחדר חזרות ולעבוד. 

ללכת לבד לטבע, לים, למעיין.

או לצפות בהצגה ממש ממש טובה, או פשוט לנוח, לנסוע לאיזו חופשה. 

להיפגש עם השותפות שלי ליצירה ולעשות דברים מטופשים כמו קריוקי. 

להשאב ולהתאבסס על ספר בצורה שאני לא יכול לחשוב על שום דבר אחר עד שאני מסיים לקרוא אותו.

לרוקן ולמלא את המדיח כלים. 

 תודה רבה שהייתם איתנו בפודקאסט של אי"ב – ארגון יוצרים עצמאים בתיאטרון ובאמנות המופע. 

בתיאור הפרק תוכלו למצוא קישורים ובהם מידע על כל מי שלקח חלק בפרק. חוץ מזה ספרו לחברים, תעשו לנו לייק בפייסבוק, בקיצור, תפרגנו. וחיזרו להקשיב לפרקים נוספים.

"העבודה תהיה disaster"

פרק שני – קהל

קהל קהל קהל. מי הקהל שלנו? איזה מן מפגש יש לנו איתו? האם אנחנו חושבים עליו כשאנחנו יוצרות/ים? שתי שיחות על קהל, סיפור מצחיק ונוגע ללב על חווית קהל מיוחדת במינה, ועוד – בפרק השני של הפודקאסט של אי"ב. הפרק הוקלט בתקופת הקורונה – והגעגוע העז לפגוש קהל מורגש בו! האזנה נעימה. הסרטון מלווה בכתוביות בעברית.

ווידאו עם תרגום לשפת הסימנים וכתוביות בעברית

אודיו

  • 1:06 מערכה ראשונה – קהל ביתי. מיכל סבירוני משוחחת עם נגה סבירוני בורנשטיין.
  • 6:27 מערכה שניה – מעלית באדינבורו. דניאל כהן לוי.
  • 10:00 מערכה שלישית – הגאולה. שרון גבריאלוב משוחחת עם עלית קרייזץ
  • 21:28 אפילוג – מה הדבר הכי מוזר שקרה לכם עם קהל? חברי אי״ב עונים
תמלול פרק שני

שלום לכולכם מאזינות ומאזינים, אנחנו בפודקאסט של אי"ב, הפרק השני. 

אי"ב היא עמותה – ארגון גג של יוצרות ויוצרים עצמאים בתחום התיאטרון ואמנות המופע. 

בפודקאסט הזה נשוט בנהר היצירה העצמאית בישראל, נארח יוצרים, נשוחח עם יוצרות, נדבר על הצלחות, נדבר על כשלונות, נספר סיפורים מאחורי הקלעים וננווט בין שלל נושאים שנוגעים ליצירה עצמאית, לתיאטרון עכשווי, תיאטרון חזותי, תיאטרון בובות, תיאטרון חפצים, תיאטרון תיאטרון.

כל פרק מחולק לשלוש מערכות ואפילוג ולכולם נושא משותף. 

אה, ועוד דבר אחד למי שיאזין לנו בעוד שנתיים, שלוש ויותר: הפרקים הראשונים – מוקלטים בתקופת הקורונה. זה יסביר כמה מהנושאים שעולים בשיחות שתשמעו. 

אני ענת רדנאי, ובדרך כלל אני מנכ"לית  עמותת אי"ב . היום אני כאן, והנושא הוא קהל.

מערכה ראשונה  –  קהל ביתי. מיכל סבירוני משוחחת עם נגה סבירוני בורנשטיין

כשהתכוננתי לתכנית הזאת הזאת חיפשתי במחשב את תיקיית הקהל.  מצאתי בתוכה תמונות שלי מתחבקת עם הקהל שלי. לפעמים אני מרגישה שהקהל שלי מכיר אותי יותר טוב מכולם, ולא סתם מכיר, גם אוהב ומקבל אותי ממש כמו שאני: מלאת רגשות, מגזימנית ודרמטית. הכי טבעי לי להיות על במה וכל שאר הזמן אני בעצם מנסה לעשות אדפטציה למציאות. אני אוהבת לפגוש את הקהל שלי מבחינתי הוא לא רק צופה הוא ממש הבמאי שלי, הוא שותף ליצירה ואפילו מעין משפחה שבחרתי לי. כמו למשל אווה שפגשתי כשהופעתי בפולין עם הסולו "אמא של דיקטטור" בהצגה אני פונה אל הקהל והפעם פולין וזה, הקהל היה קצת בשוק. היה שקט באולם, אולם גדול, פתאום מישהי מהקצה של האולם צועקת ועונה לי כולה מלאה באנרגיות, נוצצת. בסוף ההצגה נפגשנו דיברנו שתינו והיה חיבור והיא הזמינה אותי לחנות שלה, אמרה שיש לה משהו לתת לילדה שלי. למחרת מסוקרנת הגעתי לחנות הופתעתי לגלות שמדובר בחנות לבגדי גברים, אווה נתנה לי שמלת פיית מתוקה. שמחתי והיא שמה אותה בתוך שקית. על השקית התנוסס שם החנות. "שפלר" – שם הנעורים של אמא שלי. אני מתגעגעת לקהל שלי, קהל מכחכח, קהל מגחך, משתעל, מתעטש, קהל מאחר, קהל בוכה, קהל צועק, זועם. רק תנו לי קהל, תנו לי קהל, לא מספיק לי רק הילדה שלי בבית שלי. כמה אפשר? נו

היום יש הצגה אה אה

היום אנחנו הולכים לראות אותה אה אה אה

כמו שאתם שומעים שאני פה עם הקהל הכי מסור שלי שנמצא איתי כל הזמן ורוצה שאני כל הזמן אהיה הקהל שלו.   אני מציגה בפניכם את האחת והיחידה, בתי נגה 

שלום זאת אני כן, אני נגה ביי. אני עכשיו שוב באולפן ביי. 

רגע נגה יש לי שאלה, את אוהבת לראות הצגות? -בטח 

מה את מרגישה כשאת קהל? -אה… מה את יכולה לעשות כשאת שאת לא יכולה לעשות כשאת בבית? -אה…

לעשות הצגות לאמא. 

אז מה את מעדיפה להיות על הבמה או להיות קהל?

על הבמה ולהיות קהל

הבנתי , אפשר לעשות את שניהם ביחד את חושבת? – כן. -אוקיי

אפשר פשוט לשבת פה ואז לעשות את ההצגה

אז באמת זאת הצגה הפוכה את מציעה

כן

את רוצה להיות בקהל ושאף אחד לא יודע שאת בקהל ובעצם את תעשי הצגה?

כן

רעיון

תגידי ואת באה גם להצגות שלי של אמא שלך?

לא

למה?

כי אני קצת חוששת אם אני פשוט אתגעגע אליך מאוד

כי מה? מה את תרצי לעשות?

לתת לך חיבוק ונשיקה

וכשאמא על הבמה אפשר לתת לה חיבוק ונשיקה?

לא

באת פעם להצגה שלי?

לא

אני זוכרת שבאת פעם להצגה שלי

איזה?

בירושלים, את זוכרת מה קרה שם?

לא

אני זוכרת מה קרה שם

מה קרה?

עלית לבמה והתחלת לזרוק עלי דברים ולקחת את התפאורה ולהרוס אותה ולשפוך צבעים שהיו שם ולבכות כמו משוגעת ומה קרה בסוף? כעסת עלי. היה לי מאוד לא נעים נכון? ומזל שבת דודה שלי דנה באה ולקחה אותך והמשכתי לשמוע אותך צורחת עוד הרבה זמן, זה היה ממש קשה, אז מאז אנחנו לא עושות את זה . מאז את כבר אומרת לי שקשה לך נכון? 

כן מאוד קשה לי 

לי זה קצת חבל כי ממש הייתי רוצה שתראי אותי עושה הצגות

אז בפעם הבאה שאת תעשי הצגה אז אני אבוא 

כן?

מתי שאני אהיה בת 6

הבנתי, ולמה נראה לך זה כיף להיות על הבמה?

ככה אפשר גם לא זוכרת מה רציתי להגיד…

תגידי, את מתאמנת בינתיים? בשביל להיות על הבמה? מה צריך לעשות כדי להיות על הבמה? 

לעשות חזרות 

נכון. 

אז את מתכוננת?

כן לפעמים

איך יקראו להצגה הראשונה שלך 

הבית של, של הבובות…

 אה, יש משהו די דומה, בית הבובות

מה צריך לעשות כדי להיות קהל?

פשוט לשבת בשקט (שרה) "לה לה לה לה"

אם הקהל יעשה ככה בהצגה שלי אני אשתגע, אם הוא כל הזמן יעשה לי "לה לה לה לה"

אבל זה אומר שהוא אומר שהוא אוהב את זה 

תגידי כשאת רואה הצגה את יושבת על הטוסיק שלך?

אני רוקדת ושרה "לה לה לה" 

כן את קהל מאוד פעיל, נכון 

טוב מותק שלי אנחנו צריכים לסיים, אז נצא לדרך. 

ביי. ביי ביי תודה. 

מערכה שניה – מעלית באדינבורו .  דניאל כהן לוי,

פסטיבל אדינבורו אני בת 20 , פעם ראשונה שנסעתי לבד.

אני גרה אצל בחור סקוטי שלא מבין בתאטרון אבל הוא ממש משתדל, אני נותנת לו את התוכניה שהיא בעצם ספר ענק באנגלית עם כל ההצגות, שאין שום סיכוי שאני מצליחה לקרוא לבד בלי לחטוף התמוטטות עצבים, ומבקשת ממנו לבחור בשבילי הצגות, התנאי היחיד הוא לפחות שלוש הצגות ביום. בכל ערב אני חוזרת עם עיתונים עם ביקורות חדשות והוא בוחר בשבילי את ההצגות של היום למחרת, הוא עושה כמיטב יכולתו לקלוע לטעמי. לרוב הוא לא מצליח, אבל אני מאושרת.

ביום האחרון בהצגה האחרונה, הוא שולח אותי לראות הצגה במעלית. זאת קבוצה שמופיעה במעליות כבר כמה שנים, בעבר הם ממש הופיעו בתוך מעליות, אבל היום הם משוכללים יותר, ויש להם מעלית שהם בנו בעצמם והיא מוצבת בפארק על רמפה. הסקוטי מלווה אותי למעלית ומאחל לי בהצלחה.

אני נכנסת פנימה. מימיני ומשמאלי שני שחקנים. ממולי עוד שני אנשים בקהל וזהו אנחנו חמישה. ארבעה גברים ואני. קצת מעט, מאוד אינטימי אבל האמת די מרגש! אף פעם לא ראיתי הצגה במעלית. תמיד טוב שיש בקהל לפחות אדם אחד יותר מאשר על הבמה. אז ככה שאנחנו בסדר.

המעלית נסגרת, האור יורד וההצגה מתחילה. פתאום אני מבינה שאני רואה הצגה על הסכסוך הישראלי פלסטיני. מימין חייל ישראלי משמאל איכר פלסטיני ואני באמצע. הפעם הסקוטי באמת השקיע. אולי זה היה המרחק מהבית, אולי כי כבר ראיתי הרבה יותר מידי הצגות במעט מידי ימים, אולי זה היה הקיטש במבטא הבריטי הכבד אבל בלי שתכננתי התחילו לרדת לי דמעות. 

 בהתחלה עוד ניסיתי להסתיר. אבל הכל כל כך קרוב, שזה כמעט היה בלתי אפשרי ודי מהר כולם שומעים אותי מושכת את האף ומנגבת דמעות בשרוול. וככל שההצגה מתקדמת אני ממררת בבכי יותר ויותר, שני האנשים הנוספים בקהל שעומדים מולי נוהגים בנימוס המחייב וממשיכים להסתכל על השחקנים ולתת לי קצת פרטיות. כולם משתדלים לעשות הכל כרגיל ונותנים לי לבכות כל כך יפה.

כשמסתיימת סוף סוף ההצגה, אנחנו מוחאים כפיים, וברגע שהדלתות נפתחות הדלתות ומיד כולם נחלצים לעזרתי, הם מאוד התרגשו שהתרגשתי.

ואז מתגלה האימה, שני האנשים הנוספים בקהל מתוודים בפני שהם בעצם המחזאי ומנהל ההצגה. לא רק שבכיתי בקולי קולות מול המחזאי, עכשיו אני גם מבינה שהייתי בעצם הקהל היחיד בהצגה, וכולם עשו את ההצגה הזאת בשבילי. לא רק השחקנים שיחקו, גם שאר הקהל העמיד פנים שהוא קהל כדי שלא ארגיש לבד. 

אני לא יודעת מה לחשוב כי אני לא מצליחה להחליט אם זה איום ונורא או נפלא.

אחרי שהביאו לי טישו, ווידאו שאני בסדר, אני זוכה בכרטיס במתנה להצגה הבאה במעלית. הפעם אנחנו 20 איש בקהל, ועוד 5 שחקנים כולם דחוסים לגמרי שאי אפשר לנשום ורואים את מופע האימים של רוקי, כולל נאמברים!

מערכה שלישית – הגאולה. שרון גבריאלוב משוחחת עם עלית קרייז

שלום אני שרון גבריאלוב ואני יוצרת עצמאית. בנובמבר האחרון, 2020, למקרה שאתם שומעים את הפודקאסט הזה עוד,נניח, 5 שנים או 50 שנה, זכיתי לחוות את עבודתה של עלית קרייז less alone city. 

 כן, לחוות זו המילה מכיוון שמדובר במופע תלוי מקום ובמקרה הזה במקום מאוד ספציפי שסביבו נוצרה העבודה- מתחם גינדי שהוא השוק הסיטונאי לשעבר בתל אביב.

בתוך כל שנת הקורונה המזעזעת הזאת ,יש מצב שזה המופע התרבותי היחיד שזכיתי להיות בו. כך שמראש באתי בלב פתוח ואפילו כואב. באתי בגעגוע לעולם שהוא מושהה, באתי עם הצמא והחור שבלב כיוצרת. אבל גם באתי כי כל כך רציתי להיות קהל של משהו, של מישהו . רציתי לקבל מנה  של ״אוכל לנשמה״ כמו שאומרים וגם אם לא אוהב את המנה, לפחות אתנסה במשהו חדש, מה אכפת לי?

לא ידעתי כלום על העבודה, פשוט באתי. במקרה של העבודה המדוברת הזאת, הקהל היה רק אני וזו תחושה נדירה ומיוחדת . לא הייתי לבד לרגע, הסיפור נסוב סביבי אבל מצד שני גם אני הוכנסתי לעולמן של הדמויות במופע והשחקניות (4 במספר) לקחו אותי לנקודות שונות וכל מה שביקשו, מבלי באמת לבקש- הוא שאתמסר אליהן. שאתמסר לרעיון למשך 45 דקות.

ואלה היחסים בעצם בין קהל לפרפורמרים לא? "בואו, תהיו איתנו, איפה שזה לא יהיה- באולם, ברחוב, במעלית ותתמסרו. אנחנו ניקח את זה מכאן".

כאמור, אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים. רציתי לשוחח עם עלית קרייז, היוצרת של העבודה הזאת- ומומחית ליצירות שמגדירות מחדש את המושג קהל ואת היחסים בין הצופים לפרפורמרים.

(צליל חיוג)

-היי. -עלית. -כן, היי, מה שלומך? -היי, זאת שרון, מה שלומך? -מה שלומך? -בסדר, נראה לי שבסדר גמור.

ש: עלית יקרה ,אני מתחילה באמת לשאול אותך על העבודה less alone city ,בעיקר בגלל שהיא יצאה בשנה בה הכל בוטל. כולל הקהל. את יכולה לספר לי איך התנהלת מול זה?

ברגע שהבנתי שיש אי וודאות בנוגע לכל דבר, הבנתי ש, אני, קודם כל, הדבר הכי ברור שנהיה, זה שאני רוצה להיפגש. קודם כל זה נהיה לי ברור.  הדבר השני שנהיה לי ברור זה שאני לא רוצה שאנשים יהיו עם עצמם בתוך עבודת סאונד בלבד כי אני רוצה להוציא אותם החוצה. אני רוצה לאפשר לאנשים לצאת החוצה מהעולם הפנימי שלהם ולהפגיש אותם עם אנשים. ואז העבודה הפכה להיות מעבודת סאונד בלבד לעבודה שיש בה סאונד אבל אחר כך הקהל ממשיך לשיטוט, שדרכו נפגש, לא רק איתי אבל, עם עוד שלוש נשים בגילאים שונים. והוא נפגש בעצם עם עצמו בכל מיני מצבים שונים של החיים, או שהוא חווה אותם כבר, או שהוא יחווה אותם. 

מדהים אז אני ככה אני התחלתי מהסוף ואני רגע חוזרת להתחלה שלך, למה לעשות את זה? למה שיתוף של קהל? מה החוויה שלך? מה מעניין אותך שם? 

החוויה שלי של שיתוף קהל התחילה למעשה לפני הרבה שנים כשקודם כל התחלתי לשתף אנשים, בעבודות שלי, אנשים שאין להם דווקא רקע של אומנות או תיאטרון או עמידה על במה. זה היה דווקא בחוץ לארץ. כשהייתי בשיתוף אומנותי עם האומנית אנטון מירתו , ודי מהר בעבודה המשותפת שלנו שנמשכה חמש עשרה שנה, הבנו שאנחנו מאוד מתעניינות בפסיכולוגיה שלנו, של אחת של השניה, אבל אנחנו מתעניינות באנשים זה לא רק אצלנו אלא באנשים. ואז התחלתנו לצרף אנשים לעבודות שלנו. כדי שקהל שמגיע לראות אתת העבודות יתחיל להסתכל על אנשים, יפתח את עיניו ואת ליבו לאנשים שבדרך כלל הוא לא שם לב אליהם, יכול להיות שהוא עסוק בעצמו ולא מתייחס אליהם. וגם למצוא את היצירתיות שיש בכל אדם ואדם, הדבר שכל אדם יכול ללמד אותי. במפגשים האלה, בעבודות האלה והיו כמה וכמה עבודות, אני מדברת על לשתף אישה בת תשעים בעבודה, ואחר כך לשתף ארבעים אנשים בעבודה, ואחר כך לשתף איש עיוור בעבודה. המון המון אנשים שפגשתי תוך כדי ומכל אחד מהם למדתי המון. וכל אחד למד מהאנשים משהו גם, המון. ופתאום נוצרה, תמיד נוצרה איזושהי קהילה בין האנשים, שבעצם, עבודת האמנות איפשרה להם להפגש.  

כן, כלומר בעצם שבירת הקיר הרביעי שלך, את פותחת את זה גם בשביל עצמך ולא רק לקהל, אז זאת סימבוזה אחרת לגמרי

לגמרי, לגמרי, ואני רוצה ללמוד גם כן. אני אף פעם לא באה גם ביצירה או בעבודה עצמה, ממקום של "אני יודעת" אני לומדת תוך כדי המפגש עם הבנאדם שמולי. אני יודעת מה המהלך, אני יודעת למה התכוונתי אבל אני משאירה המון מקומות שאני לא יודעת בהם, שאני רוצה להישאר מופתעת. מהמעבר הזה של לשתף אנשים בתוך עבודה, כשחזרתי לארץ, כבר לא הייתי בשותפות אומנותית, הייתי לבד, בעצם הפכתי את הקהל להיות השותף שלי. התחלתי לייצר עבודות שקהל, הנוכחות של הקהל, הגובות שלו, המשפטים שהוא אומר הם בעצם מייצרים את העבודה ביחד איתי. 

תגידי עלית, עולם הפרפורמנס בכלל ומופעים תלויי מקום מה שנקרא סייט ספסיפיק, קיימים כבר עשרות שנים בעולם אבל תמיד נראה לי, ויכול להיות שאני שוגה, שאיכשהו הם תמיד מתחת לרדאר. זה כאילו שמור יותר ליודעי ח"ן.

זה נכון. תראי, עבודות סייט ספסיפיק מן הסתם הן לא עבודות שיכולות להיות למשך זמן רב. הן תלויות מזג האוויר, הן תלויות לוקיישן שאולי בזמן אחר הוא ממולא בדברים אחרים בפעילות אחרת. לכן, לרוב, הם דברים הן עבודות שתהיינה בפסטיבלים. הן לא עבודות שירוצו כמו בתיאטרון שעבודה יכולה לרוץ כמה חודשים. אז הן תהיינה תמיד בפסטיבלים. גם הקהל, לא רק היוצר,  שיוצא מתוך אזור הנוכחות של עצמו, והולך ומשוטט ושוהה במקום, בחום בקור, ברעש, לא בטוח מה יאפשרו לי, יתפסו אותי , יגידו לי שאסור לי. כל מיני דברים כאלה. גם המשתתף צריך לצאת מאזור הנוחות של עצמו,  ולהגיד "אוקי אני אלך למקום הזה. אני לא מכיר אותו, אולי אני חושב שאני מכיר אותו אבל אולי אני אכיר אותו בצורה אחרת". זה דורש מאמץ משני הצדדים.

-כן, אני מסכימה איתך, אבל אני קצת מייחלת ומאחלת לימים שבהם מופעים כאלה יהיו חלק מרפרטואר של- ואני נזהרת במילה "מיינסטרים"-  של תיאטראות יותר ממוסדים, שהם יכולים חלק מהתכנייה השנתית שלהם ולא רק תלויי פסטיבלים. 

-נכון לדוגמה פסטיבל ישראל שרוב השנים היה תמיד בתוך בניין הממושטר של תיאטרון ירושלים עכשיו מוציא את עצמו לקהילות, לרחובות. 

-האמת שזאת דוגמה מצויינת באמת. 

– כן כיוון שאני חושבת שמעבר להכל, אמנות תמיד היא תמיד תלויית קהל ואנחנו רוצים להגיע לכמה שיותר קהל. ולא רק זה עבודות הסייט ספסיפיק הן לא רק  מאפשרות לך להסתכל על הכל מחדש, הן מאפשרות לך להתייחס למציאות שלנו כאן ועכשיו, להיסטוריה של המקום לעכשוויות של המקום, מה היינו רוצים לשנות במקום, מראש יש בעבודות האלה משהו שרוצה להגיד משהו גם על המקום, אבל המקום זה תמיד חברה, לכל מקום יש את ההיבט האנושי הפסיכולוגי שמשויך למקום הזה. אז אם אנחנו רוצים גם להוציא יותר את האמנות, גם להגיד משהו, גם לנסות לשנות משהו, אז אנחנו צריכים לצאת החוצה מתוך אולם שמור, מסוגר ונקי ונירטלי כזה. 

-כן אני חושבת במיוחד לאחר השנה הזאת, אם יש משהו שצריך למוד ממנו זה בדיוק את המסקנה הזאת. 

-בהחלט. 

-אז תגידי, נשארה לנו רק איזו דקה, אני רק רוצה לבקש ממך אולי יש לך איזשהו סיפור על חוויה בלתי נשכחת שחווית עם הקהל. 

-כן, אחת העבודות שלי, שהועלתה בפסטיבל מקודשת לפני שנתיים, וגם לפני שלוש שנים, זה היה על גג בית החולים "ביקור חולים" בירושלים, על קו התפר בין שכונה חרדית לשכונה חילונית.  רוב עיקר ביה"ח זה,  כרגע, מטופלת בביה"ח מחלקת יולדות בעיקר נשים אורתודוכסיות, אז כמובן ששהיתי הרבה בתוך המחלקה ובגג בית החולים, וזה היה צעד מאוד מאוד חזק, והתחלתי ללמוד ולהבין על כל הקהילה החרדית דברים שלא ידעתי עליהם רק משום שאני לא נפגשת איתם. אבל אחד הדברים שהיה מעניין, שבאחד הערבים, אחד הבעלים של הנשים שילדו שם הגיע לבקר אותה בבית החולים וראה שיש איזושהי התנהלות, איזושהי התרחשות, של האוזניות, לעלות לגג. רק אני רוצה לומר שהעבודה נקראה "אני רוצה לבקש סליחה" וכשעלית אל הגג עם האוזניות כל משפט התחיל בבקשת סליחה, בעצם ביקשתי שם סליחה על הכל, שקשור לירושלים, על העיר , לביה"ח , לחיים ולמוות. ואותו אדם עלה למעלה, ביקש אוזניות, ופתאום לקח חלק בפעולה אומנותית שבשום קונסטלציה אחרת הוא לא היה יכול להגיע או לדעת שדבר כזה קיים ללא היה בא לבקר את אשתו שרק עכשיו ילדה. וכיוון שזה היה, העבודה נעשתה בחודש אלול, חודש הסליחות והוא עלה וזה בסליחות, הצוות שתפעל את העבודה על הגג סיפר לי שהוא פשוט פרץ בבכי, וירד ואמר "מכאן תגיע הגאולה". אז ביקור כזה של בנאדם כזה שלא היה מגיע בשום אופן אחר לראות את העבודה, ופתאום משתתף ולהשפיע עליו ככה, זה משהו שמאוד מאוד מרגש אותי.

-זה סיפור ממש ככה, קורע לב

– כן, מאוד, מאוד, מאוד. וזה מה שיפה גם בעבודות סייט ספסיפיק, או עבודות שהן נעשות מחוץ לחללים שהם רגילים, שאתה באמת פוגש קהל. גם את יודעת, בזמן העבודה הזאת תינוק נולד. פתאום תוך כדי שצופה עולה לגג, עוברת מיטה עם תינוק שרק עכשיו נולד. זאת אומרת, הדברים שקורים, שמפתיעים, שהחיים מזכירים לנו כל הזמן שאנחנו בתוך איזהו מרקם אחר , שהרבה יותר חזק מכל אומנות שהיא בעצם.

-עלית, קודם כל תודה ענקית, אני ממש מרגישה שזכיתי, אמנם בטעימה קטנה והצצה, אבל ממש ממש נהנתי ואני מאחלת לך שתזכי ליצור עוד הרבה ולפגוש עוד הרבה קהל. אנחנו שמים לינקים לעבודות של עלית שתוכלו לראות בדף הפודקסאט הזה אז אתם מוזמנים לשוטט בין עבודותיה ולקרוא עליה. אז עלית, חיבוק גדול ותודה רבה

גם לך שרון, תודה וחיבוק. ביי ביי. 

אפילוג – שאלנו את חברי אי"ב : מה הדבר הכי מוזר שקרה לכם עם קהל?  

אישה יחסית מבוגרת פתחה לאורך כל ההצגה את העטיפות של הסוכריות הרועשות האלה ואז בסוף ההצגה היא טענה שהיא לא שמעה כלום ממה שהשחקנים אמרו. באמת?

שיחקתי קצינה נאצית כשעליתי להשתחוות אז איזה שמונה נשים מסתכלות במבטים כאלה חשדניים וכמובן שבסוף התברר לי שהן ניצולות שואה שבאו לצפות בהצגה 

העלתי מישהו באיזה קיבוץ לרקוד איתי והוא אמר לי "חכה רגע יש לי איזה בדיחה, תן לי להשאר, אני יותר מצחיק ממך".

ניגשה אלי והסתכלה עלי ואמרה לי "אני דווקא חושבת שאת בנאדם נחמד"

פשוט כל הזמן היה עם הסלולארי שלו 

ממש בסוף הראיון כשהבובה על היד שלי, חיה, תוך כדי שאני מתראיינת הוא נתן לבובה אגרוף 

בשורה הראשונה מישהי ישבה ואמרה "איזו חוצפה מה הוא עושה לעצמו פה תרפיה"?

לבשתי תלבושת כולה עשוייה מספוג והחזקתי לפיד, פתאום מישהו חטף לי את הלפיד ואמר לי "תשכנעי אותי למה שלא אדליק לך את התלבושת עכשיו"

 הם ישבו מבועתים לא זזו, הם נבהלו נורא

אני שואל את הקהל האם זה אשמתי או אשמתם, ומישהי בקהל צועקת "אשמתך"!

מישהי בקהל התיישבה ופשוט התחילה לספר סיפורים לשחקנית, במשך כמעט 10 דקות היא ניהלה דיאלוג עם השחקנית בתחילת המופע.

"סליחה הוא התעלף או שזה חלק מההצגה?" 

הן לא הפסיקו לענות לשחקנית, כל מה שהשחקנית אמרה הן פשוט היו חייבות להגיב

היתה תינוקת שבכתה כל ההצגה, ואמא שלה יצאה ונכנסה והניקה אותה  ותוך כדי ההצגה נשמע מציצות כאלה של הנקה.

מישהו שעלה לרקוד אותי כל כך התלהב שהוא תפס אותי במותניים והתחיל לנער אותי, והזמנו את המאבטח. 

הופענו עם ההצגה "הקמצן לאן" כשבמקביל הופיעה גם "הקמצן" עם יעקב כהן, בסוף ניגשה אלינו גברת שאמרה שהיא מאוד נהנתה ותודה רבה, רק אם אפשר לשאול שאלה "איפה יעקב כהן?"

תודה רבה שהייתם איתנו בפודקאסט של אי"ב – ארגון יוצרים עצמאים בתיאטרון ובאמנות המופע. 

בתיאור הפרק תוכלו למצוא קישורים ובהם מידע על כל מי שלקח חלק בפרק. חוץ מזה ספרו לחברים, תעשו לנו לייק בפייסבוק, בקיצור, תפרגנו. וחיזרו להקשיב לפרקים נוספים. ביי!

פרק ראשון – התחלה

בפרק הראשון נתחיל מההתחלה…יוצרות ויוצרי תיאטרון עצמאים, משוחחים ומספרים על התחלות. איך הבנת שאת רוצה להיות יוצרת עצמאית? איך התחלת? איך מתחילים יצירה חדשה? ועוד. האזנה נעימה.

ווידאו עם תרגום לשפת הסימנים

אודיו


הפרקים מתורגמים לשפת הסימנים וניתן לצפות בו בערוץ היוטוב של אי״ב 

עריכה – דניאל שמר
תרגום לשפת הסימנים – תומיליו מינץ 
עריכת ווידאו ליוטוב – תום וליניץ
תמלול וכתוביות – עתליה זהבי
הפקה בפועל – דניאל כהן-לוי ושרון גבריאלוב
קריינית – ענת רדנאי