הפודקאסט של אי״ב

הפודקאסט של אי"ב – ארגון יוצרים עצמאיים
שיחות עם ועל יוצרים/ות ויצירת תיאטרון עצמאית

פרק שלישי – משבר

משבר! מי לא עובר.ת משבר בתהליך יצירה? ובכלל? שיחות בין יוצרות ויוצרים על רכבת ההרים המכונה "משבר". נעמי יואלי, דניאל כהן לוי, אלירן כספי, אודי בן סעדיה , אורלי רביניאן וטיפים להתמודדות עם משבר לקינוח. האזנה נעימה. הסרטון מלווה בכתוביות בעברית.

ווידאו עם תרגום לשפת הסימנים וכתוביות בעברית

אודיו

תמלול פרק שלישי

שלום לכולכם מאזינות ומאזינים, אנחנו בפודקאסט של אי"ב, הפרק השלישי. 

אי"ב היא עמותה – ארגון גג של יוצרות ויוצרים עצמאים בתחום התיאטרון ואמנות המופע.

בפודקאסט הזה נשוט בנהר היצירה העצמאית בישראל, נארח יוצרים, נשוחח עם יוצרות, נדבר על הצלחות, נדבר על כשלונות נספר סיפורים מאחורי הקלעים וננווט בין שלל נושאים שנוגעים ליצירה עצמאית, לתיאטרון עכשווי, תיאטרון חזותי, תיאטרון בובות, תיאטרון חפצים, תיאטרון תיאטרון.

כל פרק מחולק לשלוש מערכות ואפילוג ולכולם נושא משותף.

אה, ועוד דבר אחד למי שיאזין לנו בעוד שנתיים, שלוש ויותר: הפרקים הראשונים – מוקלטים בתקופת הקורונה. זה יסביר כמה מהנושאים שעולים בשיחות שתשמעו.

אני ענת רדנאי, ובדרך כלל אני מנכ"לית עמותת אי"ב. היום אני כאן, והנושא הוא משבר. 

מערכה ראשונה – הנקודה. דניאל כהן לוי משוחחת עם נעמי יואלי 

אני דניאל כהן לוי ולקראת הפרק של היום רציתי להתקשר למישהי מאוד מיוחדת עבורי, 

שאני מאוד מאוד אוהבת.

בכלל לא רציתי להקליט פרק על משברים אבל אז היה לי רעיון. נעמי יואלי היא האדם האחרון שאני חושבת עליו בהקשר של משברים.  

אולי בגלל שהיא אחת הנשים שהכי מצחיקות אותי בעולם, או בגלל שהיא לא מפסיקה ליצור, והעבודות הבימתיות שלה תמיד מרגשות ומפתיעות אותי בכל פעם.

ואני נהנת לראות איך היא יוצרת צורות חדשות ויצירתיות לספר סיפורים על הבמה.

ויכול להיות שדווקא בגלל זה בכל פעם שאני נתקלת במשבר אני נזכרת בחיוך במשפט שנעמי אומרת בהצגה שלה "אקס חמותי החורגת"

זה בעצם לא משפט שלה אלא של אגי יואלי, אקס חמותה החורגת. ונעמי עושה אותו הכי טוב.

(צליל חיוג)

-נעמי, היי זאת דניאל.

-מאמי!  היי! (צחוק)

-אני רוצה שתזכירי לי איך הולך המשפט של אגי יואלי בהצגה שלך, על משברים ביצירה. 

-אז אני לא אשאל אם את במשבר של "יצירה", כי היא אף פעם לא אהבה את המילה "יצירה". לא, "יצירה" אולי כן, אבל היא לא אהבה "יצירתי".  אבל בכל זאת, היא אמרה ככה "בכל עבודה, באמצע, יש נקודה, יש משבר" נקודה זה המשבר הבנת? 

-כן.  

-"יש משבר, הכל מת. העבודה מתה. בלי משבר אין. מי עוד לא עשיתי? טוב, אולי כוס אחת לשתיה אני עשיתי בלי משבר (צחוק) אבל פיסול בלי משבר, אני לא עשיתי. 

כשפתאום זה לא זה ואת רואה שזה מת, ואין מה לעשות ואז… מגיעה איזה נקודה… שהעבודה אומרת לי, זה החימר שאומר לי, 'זהו זה מה שאני רוצה להיות'.

ואז… זה תענוג גדול. לרגע. אם הוא אם באמת יהיה מה שהוא רוצה" . 

-אני מתה על המשפט הזה במיוחד "אולי כוס אחת עשיתי בלי משבר",  זאת אומרת קצת פרספקטיבה. (צחוק)

-אז מה את במשבר?

-מעמידה פנים שלא. (צחוק) כל הזמן אני חושבת מה אגי היתה אומרת לנו עכשיו. מה היא הייתה אומרת?

-בכלל? על המצב?

-כן. מבחינה "טנטטיבית רלטיבי" (צחוק)   

-היא הייתה אומרת, אני חושבת שהיא היתה אומרת, השבוע היא הייתה אומרת "שבאופן רלטיבי מצבה סנסציוני".

כי נגיד אם זה היה עכשיו, היא הייתה כבר בת כמעט מאה,  והיא הייתה  מקבלת כבר את החיסון הראשון.

 -ראשונה היא הייתה מקבלת את החיסון הראשון. (צחוק)

-"ראשונה, ראשונה, אחרי הזה, הנימן הזה, ביבי".

היא הייתה מקבלת ובצדק, מפני היא הייתה אחות של שני רופאים. 

-והיא הייתה נוסעת לשם "רק בטקסי" (צוחקת).

– "רק בטקסי, לא ברגל". אבל אני חושבת היה בטח מגיע אליה הרופא שלה, ד"ר סלומון האהוב, "המתוק, הקדוש ונותן לה זריקה והיה נגמר הדבר הזה של הקורונה וכל הגועל נפש הזה".

 היא תמיד נורא העריצה רופאים ומדע  ולכן אני דווקא אני חושבת שימים כאלה היו ימים אופטימיים בשבילה. 

-ומה איתך נעמי? את במשבר? -אוהו (צוחקות) אני בנקודה. 

 -את בנקודה. -אני מאוד במשבר. האמת היא שאני תמיד במשבר. את יודעת?

-זה כל כך מוזר. -למה? 

-אני רואה אותך הפוך כל כך. 

-באמת?

-כן. אני רואה אותך תמיד יוצרת. 

– מה את אומרת? מה פתאום. אני ממש בעצם במשבר מתמשך לגמרי.

המשבר הראשון זה כשעולה הרעיון. זה משבר גדול מאוד, כי השאלה "את מי זה בכלל מעניין?". והמשבר השני זה לאורך כל העבודה כי ברור שזאת "הנקודה והכל מת". (צוחקות)

ואני אפילו לא יודעת לעשות כוס בשביל שלא יהיה לי משבר (צוחקות). 

ואז יש את המשבר הגדול כשהעבודה יוצאת, של כל החרדות והפחדים.

ואז את המשבר הכי גדול, כשזה נגמר, ועכשיו מה יהיה, לא יהיה כלום. הכל הכל מת. 

אז עכשיו ממש בכל הנקודות האלה. 

גם אם יש רעיון אז את מי זה מענין, ולעבוד אי אפשר כי הכל מת, ו  אין עם מה לעבוד כי הכל ימות. (צוחקות) ואז אחרי זה נגיד שיקרה משהו אז פשוט "העבודה תהיה disaster" (תרגום: אסון) 

ככה אני. כל השאר זה רק, כמו שאמרת, העמדת פנים. 

-אז אצלי זה עובד מעולה, כי תמיד כשאני מקשיבה לך או רואה אותך או מדברת איתך,

 זה נשמע לי כמו מעיין שופע כזה. שרק בא לי לשמוע עוד, ולצחוק עוד ולדמיין עוד.

האמת שאני חושבת עכשיו שאני ממש מהר מהר צריכה לכתוב את כל הדברים שעוד  לא סיפרתי לך, כי לדעתי זה פשוט (צוחקת) "אוטוטו, אוטוטו זה הסוף".

-הסוף של מה?!  

-"הסוף של הכל" 

את יודעת, שאני זוכרת שאגי בסוף היא הייתה שבוע, או משהו כזה, בכסא גלגלים,

ויצאתי לטייל איתה ברחוב ליד הבית. 

ויצא הבחור הנחמד מהחנות וילונות, והוא הסתכל עליה ואמר לה ממש בצעקה גדולה ורמה: 

"אגי! מה קרה?". בכל זאת, היא הייתה בת תשעים ושבע כבר. 

אז היא הסתכלה עליו ואמרה לו "אני בעצמי לא יודעת". 

זהו, זה היה בערך שבוע לפני ש… לפני "הנקודה" הסופית.

-אההה.

-איך אפשר להצחיק אותך?  

-(צוחקת) שאלה טובה. ועוד אני אומרת פה בתחילת המפגש בינינו "את הבנאדם האחרון שאני חושבת עליו בהקשר של משברים", מיד את סותרת אותי. (צוחקת)

– זה באמת מאוד מאוד מוזר. אבל מה, את מכירה מישהו בלי?

-לא. רק כוס אחת אני מכירה בלי משבר. -כוס אחת! (צוחקות)

פעם שאלתי את דורון תבורי על איזה עבודה שהוא עשה, שהוא אמר שהולך נהדר, אז שאלתי אותו: "ומה עם המשבר?", אז הוא אמר: "אין משבר". 

אז אמרתי לו: "נשמע זחוח". -חשוד מאוד. -והוא כל כך נעלב. 

בהצגה הזאת הרבה זמן ישבנו אחד מול השני בלי לעשות כלום והיה רק איזה פתק בינינו. 

אז הוא כתב לי על הפתק: "זחוח?!" עם שלושה סימני קריאה ושאלה. 

אז כל מי שהוא בלי משבר נראה לי זחוח. 

 – אולי לא כל המשברים גלויים. -יפה מאוד אמרת! "זה מאוד נכון, בדרך כלל הם לא ממש גלויים". 

אגב, אני לא חושבת שמי שהכיר את אגי, חשב שיש לה משבר. 

-כן. -זה באמת זה היה משהו, איזה סוד כזה שגילתה לי, שמאוד מאוד עזר לי.

 כי תמיד היא נראתה מאוד בטוחה בעצמה.  

ואפילו תוך כדי העבודה היא הייתה מרשה לנו להכנס לסטודיו, והיא הייתה מורידה את הסמרטוט הרטוב, והיינו רואים את התחלת הפסל. שלא כל אחד יש לו אומץ לעשות את זה. 

-אבל הנה עשית את זה, הורדת את הסמרטוט הרטוב, ראינו קצת. נעמי'לה, תודה רבה. 

אני ממש מחכה שנשוב להתראות על איזה כוס קפה או על איזו במה, תלוי מה יבוא קודם. 

-"על איזה כוס קפה נכון. ותעזרי לי לצאת קצת מהנקודה. נכון?" -בטח. -ואני גם לך.  -בטח, נעזור ביחד. -נשיקות מותק. עבודה נעימה. -תודה רבה.  -ביי מותק. 

מערכה שניה – חרא של אולם. אלירן כספי

פעם בשנת 2002 אני כתבתי מחזה "ליברמן" והוא קיבל איזה פרס בפסטיבל בבית לסין ואני חשבתי, שהנה,  יעלו אותו, וכולם יראו כמה אני מוכשר ואולי אפילו ישלחו אותי לחו"ל,  לכתוב משם עוד מחזות ואני אהיה מין נער פלא כזה שכותב מחזות,  וזה לא קרה. אז אני עברתי מתיאטרון לתיאטרון והתרשמו מהמחזה.

זאת אומרת לא כולם, היה מנהל אחד שזרק אותו מהחלון, אבל כל תיאטרון שעברתי בו הוא רצה שאני אשנה את המחזה לגמרי. והיה פשוט שלב שדרמטורגים נתנו לי מחזות שהצליחו בתקופה ההיא,

ואמרו לי תעשה כמו המחזה הזה "ואז זה יעלה". 

ואני עשיתי מה שאני עשיתי ויום אחד קיבלתי טלפון מבית לסין שכן המחזה עולה. כן.. ממש ככה.  ואחרי חצי שעה הודיעו לי שחשבו על זה עוד פעם, והוא לא עולה.

ואני הייתי מתוסכל המון זמן, אולי שנתיים, ואז לקחתי הרבה כסף שחסכתי והעליתי וגם ביימתי את המחזה באולם תיאטרון גבעתיים.

ואני הייתי צעיר וטיפש ועשיתי את זה באולם הגדול של 394 מקומות, עם שחקנים טובים ששילמתי להם המון כסף, בשבילי, יחסית. ובמשך שנה אני הייתי רק עסוק בלהביא קהל.

בסופו של דבר בהצגה העשירית בא אחד המבקרים הכי גדולים. ישן מהרגע הראשון והתעורר בסוף וכתב שכל המשפחות אומללות בדרכן, כי זה על המשפחה שלי. אבל תלוי מי כותב את זה. 

אני נעלבתי,  גם ההצוות בתיאטרון גבעתיים גם נורא נעלבו כי הוא כתב שזה חרא של אולם, 

ולא שומעים הכי טוב, מאז הם עשו הרבה שיפוצים.

אני זוכר שהיה חג ונסעתי למשפחה המורחבת, והתפלאתי איך הכישלון שלי לא רשום על שלטי חוצות בדרכים וממש לקחתי את זה קשה. אנשים לא יודעים להתמודד עם משבר שלך. 

כולם אמרו לי לקחת " ציפרלקס" כי זה יכול לעזור ואפילו הוצאתי מרשם. 

ואז איזה ילד אחד בתוכי אמר שזה לא בסדר שאני אהיה ככה בדיכאון ושאני לא אשם כי זאת פעם ראשונה שאני מעלה מחזה על במה גדולה. ובעצם אני מאוד נהניתי מהתהליך של העבודה עם השחקנים, נהניתי לביים, נהנתי לתקן את המחזה לפני העליה, ואני הרגשתי שזה טבעי לי.

ואפילו מזה שהצלחתי להביא 3492 צופים לפי דו"ח פילת לצפות בהצגה הזאת.

בעצם הילד שבי היה גאה בי.  

אני זוכר שאמרתי לעצמי, בדעת מיעוט כמובן, שאני "בן אדם בשיקום מהטראומות שלו, ושאני ארשה לעצמי לעשות והיכשל".

אני אלירן כספי, יוצר עצמאי. יכולתי להקשיב לכולם, לקחת ציפרלקס, אבל המשבר הזה וגם אלה שבאו אחריו היו בעצם אדני הזינוק שלי לשנים רבות של יצירה. 

ואני גאה להיות זה שביים את ההצגה הראשונה של "לעזוב את פולה",  שנכשלה.

מערכה שלישית – האיש עם הפרח בפה. אודי בן סעדיה משוחח עם אורלי רביניאן

"בערב כשאמרה לי נערתי לך/ירדתי לרחוב להתהלך/והייתי הולך ומסתבך/מסתבך והולך/והולך והולך ומסתבך". 

ככה פתח נתן זך את הספר הראשון שלו "שירים שונים" וסימן לנו כבר על ההתחלה, את הדרך מפרידה, ממשבר, לתנועה, למוזיקה, לשיר. וזה בדיוק הנושא שאנחנו נדבר עליו. 

לי קוראים אודי בן סעדיה. אני מחזאי ובמאי, ואתם על הפודקסאט של אי"ב, 

ארגון היוצרים העצמאיים. ועל הקו איתי, אורלי רביניאן. שלום לך.

-היי אודי. 

-כיף לשמוע ממך. 

-כיף שהתקשרת.  

-כן, את רואה? את כל הדרך עשינו. אנחנו נעשה איזה מסעונצ'יק קטן. נדבר בין משברים ובין תהומות, לבין המקומות שבהם אנחנו יוצרים

בין טקסטים שמלווים אותנו לאורך שנים. ובמקרה שלך, ביקשת לדבר על יוצר מאוד מיוחד, 

לואיג'י פירנדלו ועל יצירה בשם "האיש עם הפרח בפה". 

אז קודם כל אולי תספרי לנו בכמה מילים, על היצירה בכלל. 

-לואיג'י פירנדלו, מחזאי איטלקי שכתב סיפור קצר, מוזר, שיח בין שני זרים, שני גברים.  

שנפגשים לילה אחד. אני נתקלתי בטקסט הזה כשהייתי נערה. ומשהו בו הדהד ככה באופן מאוד צלול אלי, והטקסט הזה נשאר איתי. ומשהו בטקסט הזה, שבמרכז שלו יש איזה משבר של כותב שלא מצליח להניח לטקסט, אני חושבת, עזר לי מאוד בתקופה שאני חוויתי משבר אישי. -אוקיי אז זהו, רציתי לשאול אותך באמת לפני שאנחנו צוללים אל תוך פירנדלו איפה זה פוגש אותך.

-"איפה זה פגש אותי" (צוחקת). -"איפה זה פגש אותך" (צוחק). 

באיזו נקודה, ומה פתאום זה קפץ? מה, בנסיעות באוטובוס לתלמה ילין? מאיפה? 

-בתלמה ילין, ככה כנערה, קראתי אותו לראשונה. כשהתחלתי לימודי בימוי, בלונדון, קניתי את ה-… זה אחד הספרים שלקחתי איתי חזרה ארצה, בחנות המחזות הלונדונית. 

ובעצם כשחוויתי שבר, הרבה יותר ממשבר, חוויתי אובדן משמעותי בחיים שלי, חזרתי לטקסט הזה, כמו צידה לדרך לקחתי אותו איתי. זאת אומרת הוא היה לי איזה עוגן או מגדלור שאפשר לי לראות באופן הרבה יותר בהיר את הכאוס שחוויתי בעקבות האובדן, זאת הייתה איזו קרקע לעמוד עליה, הטקסט הזה. 

-את רוצה עוד להגיד איזו מילה אחת, עוד להרחיב צוהר דק לגבי השבר או המשבר? -איבדתי את אבא שלי. וזה היה ה-before and after של החיים שלי, כן? (תרגום: הלפני והאחרי) 

השתנתי בעקבות החוויה הזאת שהיתה, התפרקתי לגמרי. אני אדם שבעת משבר מאבד את הקול השלו, זאת אומרת הקול שלי נאלם ב-אל"ף. פעם זה היה קורה לי ממש באופן פיזי, הייתי מאבדת את הקול.  

ובמרכז הטקסט הזה יש שתיקה מאוד גדולה. זה טקסט מילולי, אינטנסיבי מאוד, אבל כשפירנדלו חוזר ומשנה אותו כל כמה שורות הוא כותב "שתיקה". השתיקה הזאת, אני חושבת, זה המקום שבו זה פגש אותי. 

הצלחתי בעצם למצוא את הקול שלי בשתיקות האלה. כי פירנדלו כותב את השתיקה על דמויות הנשים. יש בטקסט הזה שני גברים שהם לא מפסיקים לדבר, ונשים שותקות. 

אני בהתחלה, כנערה, בכלל לא שמתי לב אליהן. רק מאחור יותר כשחזרתי לטקסט הזה, השתיקה שלהם היתה הדבר שהדהד לי. זה הדבר שרציתי להתעסק בו. 

-אני רוצה רק לחדד את הרגע הזה. אבל המקום של הטקסט בתוך ההוויה של המשבר, אם נקרא לזה. איך, את נמלטת לתוך לקרוא, לתכנן, או להתחיל לעבוד על זה.

 זה המקום שמחבר? זה המקום שמציל או מעיר או מחזק?  

-זאת הייתה קרקע לעמוד עליה. זאת אומרת, גם בעיצוב, כשעיצבתי את החלל בהצגה

רציתי שכל הבמה תהיה טקסט. בפרפרזה על "כל העולם במה", אז אני רציתי שכל העולם יהיה דף. זאת אומרת על הדף יכולתי למצוא קודם כל סדר ומבנה. 

 הקול של רטט, אבל פתאום מצאתי סדר. כן?

מה קרה לפני, מה קרה אחרי, מי אני בעקבות הדבר הזה. יכולתי למפות את מה שעובר עלי. 

אחת הפעולות הראשונות שעשיתי היתה להפקיע מפירנדלו את הדיו האדומה שלו, וכל הערה שלי על הדף הייתה באדום. בהצגה גם הקרנתי את הטקסט המתוקן שלי עם כל השינויים האדומים. 

כדי ליצר ממש ארכיטקטורה של שינוי צורה, ככל שהמחזה מתקדם אפשר לראות את הדיו האדומה משתלטת על הטקסט המקורי. עוד דרך בעצם, חוץ מהכתיבה שלי בתוך הטקסט

שעזרה לי למצוא את הקול שלי, בחרתי לשים על הבמה פסנתר. זאת הייתה החלטה, שבעצם הרגשתי, שלא רק בקול שלי אני עוסקת אלא בקול של הדמויות האלה, הדמויות השותקות. 

לא רציתי לדבר בשמן של הנשים האלה, זאת אומרת כן רציתי לתת להם מיתרי קול. 

-רגע מעדות אישית אני זוכר גם את הדימויים הויזואליים, אני גם זוכר את הפסנתר החשוף.

עומרי דגן נדמה לי הוא המלחין. -נכון.  -ממש יש משהו קרוע בעצם הנגינה. 

– ביקשתי ממנו בהתחלה לנגן, אתה יודע, על פסנתר תרבותי, קלידים, אבל לאט לאט, ביקשתי ממנו לפרק עוד חלק ועוד חלק, עד שהוא יוכל ממש לנגן על המיתרים. לתת למיתרים לרטוט בחלל.  

ולאפשר לנשים האלה לזעוק את השתיקה שלהן. פשוט לתת להן מיתרי קול, שהן כבר משמיעות את הקול שלהן, מהדהדות אותו בחלל, עוד לפני שהן, אתה יודע, מוצאות מילים. 

בתקופת משבר לאו דווקא מצאתי מיד מה להגיד. אני יכולה להגיד שגם עכשיו בתקופת המשבר הזה, שאנחנו חווים כעת, משבר הקורונה, אני לא יודעת אם יש לי משהו להגיד עדיין. אבל… אני מחפשת.

 אודי, אותי היה מעניין לשאול אותך, כמי שמתחיל את היצירה הבימתית שלו דווקא לא מהבמה, אלא מהמילה, מהדף, לבד בבית, לפני ששחקנים מצטרפים ומתחילה התקהלות חלילה. 

 במקרה שלך, יש לך משבר? זאת אומרת אתה קיבלת במתנה קצת שקט להעמיק בו, לא? למיטב הבנתי כתבת מחזה חדש בתקופה הזאת, לא? -כן. כן. מעניין. "שייקספיר בחווה הסינית" זה שם המחזה. 

וזה באמת מתחיל מאיזה שחקן שייקספירי, שיושב בבית, כלוא בבית ואין לו איפה להופיע, והבת שלו, בתו היחידה מנסה לעזור לו ואז היא מוצאת לו, לא עלינו, מועדון של נפגעי הלם קרב

בתור המקום היחידי שבו הוא יכול לתת את ההופעה שלו. אז עשיתי פה איזה חיבור גם לעולם התיאטרון גם לעולם המסוייט שלנו. וגם אולי ניסיתי להזיז את עצמי, להזיז את הדמות 

להוציא אותה מתוך המקום, הכל הרי מתחיל מזה שיש מגיפה והכל סגור והכל נסגר עליו, וניסיתי להוציא את הדמות ואולי גם אותי הלאה אל איזושהי התנסות אחרת.  

ואני משתדל, אני עכשיו עושה, אמנם בטפטוף איטי, אבל הדרך שלי היא לנסות לצעוד מתוך המשבר, מידי פעם להיפגש גם עם השחקנים וגם לטעת איזשהו שביל שיוביל אותנו לאיזשהו אופק.

כמו בסיום של קזבלנקה אם תרצי. (צוחק) אם אני לוקח את הדימוי הזה. 

-נתת רעיון למופעי תיאטרון חיוניים, במועדוני הלומי קרב. -כן, הולכים אל עבר השקיעה (צוחקים).

-וכקורא? התחלתנו בשאלה על טקסט כצידה לדרך בעת משבר. לך בתקופה הזאת היה איזה טקסט שהדהד אל תוך המציאות? 

-כן האמת היא שקורא הרבה אני חייב להגיד,  קורא יותר משקראתי בעבר. מה שלכד את עיני, גם אפרופו השיחה שלנו, זה טקסט מעניין, רומן מכתבים בין משורר שאני מאוד אוהב דוד פוגל לבין אשתו  

עדה נדלר. הם מכירים, ממש בקיצור, באיזה בית מרפא לחולי שחפת, היו פעם מגפות חמורות, הוא בכלל נשוי למישהי אחרת. היא יש לה ארוס בהמבורג. הם מכירים, מתאהבים

ואז היא צריכה להחליט אם לעבור אליו. היא כותבת לו מכתב רווי סבל ורווי תהיות "מה אני אעשה שם בפריז?". הוא אומר לה בכנות, פוגל היה דלפון שבדלפונים, הוא אומר לה 

"תשמעי אין פה עבודה. אין קריירה. אין עתיד. שום דבר לא מובטח. אבל אני מבטיח לך גם ברמה הרומנטית שנהיה ביחד". והוא מציעה לה הצעה, שהיא בעצם כמו, אני אומר שהוא נותן לה סיפור, הוא נותן לה שיר להאחז בו. 

הוא מציעה לה לא את היסודות דווקא, לא את הקרקע, לא את המוצקות, אלא דווקא מציעה לה שיר, סיפור, תקווה, משהו להאמין בו. ובאמת חשבתי שאולי מתאים את התחלנו עם שיר 

לסיים את השיחה הנחמדה שלנו בשיר, שבעיני, הוא שיר החרדה האולטימטיבי: "בלילות הסתיו נופל ביערים/עלה לא נראה/ושוכב לארץ/בנחלים יקפוץ הדג מן המים/והד נקישה לחה יעל באופל  

"במרחק השחור נזרעות דהרות/סוסים לא נראים/הנמסים והולכים"… וכולי וכולי. זאת אומרת המרחק השחור, הדהרות של סוסים לא נראים, החרדה האולטימטיבית שבכל זאת הולכת לקראת שיר.

אולי אחד השירים, היפים ביותר שאני מכיר בעברית. אז עברנו ממשבר ליצירה, משואה לתקומה.  אז תודה רבה אורלי! -נהדר. תודה לך אודי. -כיף גדול לדבר איתך. -בהחלט. כיף  איתך. -ביי, יום טוב. 

אפילוג – שאלנו את חברי אי"ב: מה עוזר לכם לצאת ממשבר?

הנה מה שהם אמרו לנו.

הדרך היחידה לצאת ממשבר זה לראות פרק של (הסדרה) "החיים עצמם".

לשמוע ישי לוי באוזניות, בבית או בים. 

לשים מוזיקה בבית בפול ווליום ולהתחיל לרקוד. 

פשוט להכנס לחדר חזרות ולעבוד. 

ללכת לבד לטבע, לים, למעיין.

או לצפות בהצגה ממש ממש טובה, או פשוט לנוח, לנסוע לאיזו חופשה. 

להיפגש עם השותפות שלי ליצירה ולעשות דברים מטופשים כמו קריוקי. 

להשאב ולהתאבסס על ספר בצורה שאני לא יכול לחשוב על שום דבר אחר עד שאני מסיים לקרוא אותו.

לרוקן ולמלא את המדיח כלים. 

 תודה רבה שהייתם איתנו בפודקאסט של אי"ב – ארגון יוצרים עצמאים בתיאטרון ובאמנות המופע. 

בתיאור הפרק תוכלו למצוא קישורים ובהם מידע על כל מי שלקח חלק בפרק. חוץ מזה ספרו לחברים, תעשו לנו לייק בפייסבוק, בקיצור, תפרגנו. וחיזרו להקשיב לפרקים נוספים.

"העבודה תהיה disaster"

פרק שני – קהל

קהל קהל קהל. מי הקהל שלנו? איזה מן מפגש יש לנו איתו? האם אנחנו חושבים עליו כשאנחנו יוצרות/ים? שתי שיחות על קהל, סיפור מצחיק ונוגע ללב על חווית קהל מיוחדת במינה, ועוד – בפרק השני של הפודקאסט של אי"ב. הפרק הוקלט בתקופת הקורונה – והגעגוע העז לפגוש קהל מורגש בו! האזנה נעימה. הסרטון מלווה בכתוביות בעברית.

ווידאו עם תרגום לשפת הסימנים וכתוביות בעברית

אודיו

  • 1:06 מערכה ראשונה – קהל ביתי. מיכל סבירוני משוחחת עם נגה סבירוני בורנשטיין.
  • 6:27 מערכה שניה – מעלית באדינבורו. דניאל כהן לוי.
  • 10:00 מערכה שלישית – הגאולה. שרון גבריאלוב משוחחת עם עלית קרייזץ
  • 21:28 אפילוג – מה הדבר הכי מוזר שקרה לכם עם קהל? חברי אי״ב עונים
תמלול פרק שני

שלום לכולכם מאזינות ומאזינים, אנחנו בפודקאסט של אי"ב, הפרק השני. 

אי"ב היא עמותה – ארגון גג של יוצרות ויוצרים עצמאים בתחום התיאטרון ואמנות המופע. 

בפודקאסט הזה נשוט בנהר היצירה העצמאית בישראל, נארח יוצרים, נשוחח עם יוצרות, נדבר על הצלחות, נדבר על כשלונות, נספר סיפורים מאחורי הקלעים וננווט בין שלל נושאים שנוגעים ליצירה עצמאית, לתיאטרון עכשווי, תיאטרון חזותי, תיאטרון בובות, תיאטרון חפצים, תיאטרון תיאטרון.

כל פרק מחולק לשלוש מערכות ואפילוג ולכולם נושא משותף. 

אה, ועוד דבר אחד למי שיאזין לנו בעוד שנתיים, שלוש ויותר: הפרקים הראשונים – מוקלטים בתקופת הקורונה. זה יסביר כמה מהנושאים שעולים בשיחות שתשמעו. 

אני ענת רדנאי, ובדרך כלל אני מנכ"לית  עמותת אי"ב . היום אני כאן, והנושא הוא קהל.

מערכה ראשונה  –  קהל ביתי. מיכל סבירוני משוחחת עם נגה סבירוני בורנשטיין

כשהתכוננתי לתכנית הזאת הזאת חיפשתי במחשב את תיקיית הקהל.  מצאתי בתוכה תמונות שלי מתחבקת עם הקהל שלי. לפעמים אני מרגישה שהקהל שלי מכיר אותי יותר טוב מכולם, ולא סתם מכיר, גם אוהב ומקבל אותי ממש כמו שאני: מלאת רגשות, מגזימנית ודרמטית. הכי טבעי לי להיות על במה וכל שאר הזמן אני בעצם מנסה לעשות אדפטציה למציאות. אני אוהבת לפגוש את הקהל שלי מבחינתי הוא לא רק צופה הוא ממש הבמאי שלי, הוא שותף ליצירה ואפילו מעין משפחה שבחרתי לי. כמו למשל אווה שפגשתי כשהופעתי בפולין עם הסולו "אמא של דיקטטור" בהצגה אני פונה אל הקהל והפעם פולין וזה, הקהל היה קצת בשוק. היה שקט באולם, אולם גדול, פתאום מישהי מהקצה של האולם צועקת ועונה לי כולה מלאה באנרגיות, נוצצת. בסוף ההצגה נפגשנו דיברנו שתינו והיה חיבור והיא הזמינה אותי לחנות שלה, אמרה שיש לה משהו לתת לילדה שלי. למחרת מסוקרנת הגעתי לחנות הופתעתי לגלות שמדובר בחנות לבגדי גברים, אווה נתנה לי שמלת פיית מתוקה. שמחתי והיא שמה אותה בתוך שקית. על השקית התנוסס שם החנות. "שפלר" – שם הנעורים של אמא שלי. אני מתגעגעת לקהל שלי, קהל מכחכח, קהל מגחך, משתעל, מתעטש, קהל מאחר, קהל בוכה, קהל צועק, זועם. רק תנו לי קהל, תנו לי קהל, לא מספיק לי רק הילדה שלי בבית שלי. כמה אפשר? נו

היום יש הצגה אה אה

היום אנחנו הולכים לראות אותה אה אה אה

כמו שאתם שומעים שאני פה עם הקהל הכי מסור שלי שנמצא איתי כל הזמן ורוצה שאני כל הזמן אהיה הקהל שלו.   אני מציגה בפניכם את האחת והיחידה, בתי נגה 

שלום זאת אני כן, אני נגה ביי. אני עכשיו שוב באולפן ביי. 

רגע נגה יש לי שאלה, את אוהבת לראות הצגות? -בטח 

מה את מרגישה כשאת קהל? -אה… מה את יכולה לעשות כשאת שאת לא יכולה לעשות כשאת בבית? -אה…

לעשות הצגות לאמא. 

אז מה את מעדיפה להיות על הבמה או להיות קהל?

על הבמה ולהיות קהל

הבנתי , אפשר לעשות את שניהם ביחד את חושבת? – כן. -אוקיי

אפשר פשוט לשבת פה ואז לעשות את ההצגה

אז באמת זאת הצגה הפוכה את מציעה

כן

את רוצה להיות בקהל ושאף אחד לא יודע שאת בקהל ובעצם את תעשי הצגה?

כן

רעיון

תגידי ואת באה גם להצגות שלי של אמא שלך?

לא

למה?

כי אני קצת חוששת אם אני פשוט אתגעגע אליך מאוד

כי מה? מה את תרצי לעשות?

לתת לך חיבוק ונשיקה

וכשאמא על הבמה אפשר לתת לה חיבוק ונשיקה?

לא

באת פעם להצגה שלי?

לא

אני זוכרת שבאת פעם להצגה שלי

איזה?

בירושלים, את זוכרת מה קרה שם?

לא

אני זוכרת מה קרה שם

מה קרה?

עלית לבמה והתחלת לזרוק עלי דברים ולקחת את התפאורה ולהרוס אותה ולשפוך צבעים שהיו שם ולבכות כמו משוגעת ומה קרה בסוף? כעסת עלי. היה לי מאוד לא נעים נכון? ומזל שבת דודה שלי דנה באה ולקחה אותך והמשכתי לשמוע אותך צורחת עוד הרבה זמן, זה היה ממש קשה, אז מאז אנחנו לא עושות את זה . מאז את כבר אומרת לי שקשה לך נכון? 

כן מאוד קשה לי 

לי זה קצת חבל כי ממש הייתי רוצה שתראי אותי עושה הצגות

אז בפעם הבאה שאת תעשי הצגה אז אני אבוא 

כן?

מתי שאני אהיה בת 6

הבנתי, ולמה נראה לך זה כיף להיות על הבמה?

ככה אפשר גם לא זוכרת מה רציתי להגיד…

תגידי, את מתאמנת בינתיים? בשביל להיות על הבמה? מה צריך לעשות כדי להיות על הבמה? 

לעשות חזרות 

נכון. 

אז את מתכוננת?

כן לפעמים

איך יקראו להצגה הראשונה שלך 

הבית של, של הבובות…

 אה, יש משהו די דומה, בית הבובות

מה צריך לעשות כדי להיות קהל?

פשוט לשבת בשקט (שרה) "לה לה לה לה"

אם הקהל יעשה ככה בהצגה שלי אני אשתגע, אם הוא כל הזמן יעשה לי "לה לה לה לה"

אבל זה אומר שהוא אומר שהוא אוהב את זה 

תגידי כשאת רואה הצגה את יושבת על הטוסיק שלך?

אני רוקדת ושרה "לה לה לה" 

כן את קהל מאוד פעיל, נכון 

טוב מותק שלי אנחנו צריכים לסיים, אז נצא לדרך. 

ביי. ביי ביי תודה. 

מערכה שניה – מעלית באדינבורו .  דניאל כהן לוי,

פסטיבל אדינבורו אני בת 20 , פעם ראשונה שנסעתי לבד.

אני גרה אצל בחור סקוטי שלא מבין בתאטרון אבל הוא ממש משתדל, אני נותנת לו את התוכניה שהיא בעצם ספר ענק באנגלית עם כל ההצגות, שאין שום סיכוי שאני מצליחה לקרוא לבד בלי לחטוף התמוטטות עצבים, ומבקשת ממנו לבחור בשבילי הצגות, התנאי היחיד הוא לפחות שלוש הצגות ביום. בכל ערב אני חוזרת עם עיתונים עם ביקורות חדשות והוא בוחר בשבילי את ההצגות של היום למחרת, הוא עושה כמיטב יכולתו לקלוע לטעמי. לרוב הוא לא מצליח, אבל אני מאושרת.

ביום האחרון בהצגה האחרונה, הוא שולח אותי לראות הצגה במעלית. זאת קבוצה שמופיעה במעליות כבר כמה שנים, בעבר הם ממש הופיעו בתוך מעליות, אבל היום הם משוכללים יותר, ויש להם מעלית שהם בנו בעצמם והיא מוצבת בפארק על רמפה. הסקוטי מלווה אותי למעלית ומאחל לי בהצלחה.

אני נכנסת פנימה. מימיני ומשמאלי שני שחקנים. ממולי עוד שני אנשים בקהל וזהו אנחנו חמישה. ארבעה גברים ואני. קצת מעט, מאוד אינטימי אבל האמת די מרגש! אף פעם לא ראיתי הצגה במעלית. תמיד טוב שיש בקהל לפחות אדם אחד יותר מאשר על הבמה. אז ככה שאנחנו בסדר.

המעלית נסגרת, האור יורד וההצגה מתחילה. פתאום אני מבינה שאני רואה הצגה על הסכסוך הישראלי פלסטיני. מימין חייל ישראלי משמאל איכר פלסטיני ואני באמצע. הפעם הסקוטי באמת השקיע. אולי זה היה המרחק מהבית, אולי כי כבר ראיתי הרבה יותר מידי הצגות במעט מידי ימים, אולי זה היה הקיטש במבטא הבריטי הכבד אבל בלי שתכננתי התחילו לרדת לי דמעות. 

 בהתחלה עוד ניסיתי להסתיר. אבל הכל כל כך קרוב, שזה כמעט היה בלתי אפשרי ודי מהר כולם שומעים אותי מושכת את האף ומנגבת דמעות בשרוול. וככל שההצגה מתקדמת אני ממררת בבכי יותר ויותר, שני האנשים הנוספים בקהל שעומדים מולי נוהגים בנימוס המחייב וממשיכים להסתכל על השחקנים ולתת לי קצת פרטיות. כולם משתדלים לעשות הכל כרגיל ונותנים לי לבכות כל כך יפה.

כשמסתיימת סוף סוף ההצגה, אנחנו מוחאים כפיים, וברגע שהדלתות נפתחות הדלתות ומיד כולם נחלצים לעזרתי, הם מאוד התרגשו שהתרגשתי.

ואז מתגלה האימה, שני האנשים הנוספים בקהל מתוודים בפני שהם בעצם המחזאי ומנהל ההצגה. לא רק שבכיתי בקולי קולות מול המחזאי, עכשיו אני גם מבינה שהייתי בעצם הקהל היחיד בהצגה, וכולם עשו את ההצגה הזאת בשבילי. לא רק השחקנים שיחקו, גם שאר הקהל העמיד פנים שהוא קהל כדי שלא ארגיש לבד. 

אני לא יודעת מה לחשוב כי אני לא מצליחה להחליט אם זה איום ונורא או נפלא.

אחרי שהביאו לי טישו, ווידאו שאני בסדר, אני זוכה בכרטיס במתנה להצגה הבאה במעלית. הפעם אנחנו 20 איש בקהל, ועוד 5 שחקנים כולם דחוסים לגמרי שאי אפשר לנשום ורואים את מופע האימים של רוקי, כולל נאמברים!

מערכה שלישית – הגאולה. שרון גבריאלוב משוחחת עם עלית קרייז

שלום אני שרון גבריאלוב ואני יוצרת עצמאית. בנובמבר האחרון, 2020, למקרה שאתם שומעים את הפודקאסט הזה עוד,נניח, 5 שנים או 50 שנה, זכיתי לחוות את עבודתה של עלית קרייז less alone city. 

 כן, לחוות זו המילה מכיוון שמדובר במופע תלוי מקום ובמקרה הזה במקום מאוד ספציפי שסביבו נוצרה העבודה- מתחם גינדי שהוא השוק הסיטונאי לשעבר בתל אביב.

בתוך כל שנת הקורונה המזעזעת הזאת ,יש מצב שזה המופע התרבותי היחיד שזכיתי להיות בו. כך שמראש באתי בלב פתוח ואפילו כואב. באתי בגעגוע לעולם שהוא מושהה, באתי עם הצמא והחור שבלב כיוצרת. אבל גם באתי כי כל כך רציתי להיות קהל של משהו, של מישהו . רציתי לקבל מנה  של ״אוכל לנשמה״ כמו שאומרים וגם אם לא אוהב את המנה, לפחות אתנסה במשהו חדש, מה אכפת לי?

לא ידעתי כלום על העבודה, פשוט באתי. במקרה של העבודה המדוברת הזאת, הקהל היה רק אני וזו תחושה נדירה ומיוחדת . לא הייתי לבד לרגע, הסיפור נסוב סביבי אבל מצד שני גם אני הוכנסתי לעולמן של הדמויות במופע והשחקניות (4 במספר) לקחו אותי לנקודות שונות וכל מה שביקשו, מבלי באמת לבקש- הוא שאתמסר אליהן. שאתמסר לרעיון למשך 45 דקות.

ואלה היחסים בעצם בין קהל לפרפורמרים לא? "בואו, תהיו איתנו, איפה שזה לא יהיה- באולם, ברחוב, במעלית ותתמסרו. אנחנו ניקח את זה מכאן".

כאמור, אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים. רציתי לשוחח עם עלית קרייז, היוצרת של העבודה הזאת- ומומחית ליצירות שמגדירות מחדש את המושג קהל ואת היחסים בין הצופים לפרפורמרים.

(צליל חיוג)

-היי. -עלית. -כן, היי, מה שלומך? -היי, זאת שרון, מה שלומך? -מה שלומך? -בסדר, נראה לי שבסדר גמור.

ש: עלית יקרה ,אני מתחילה באמת לשאול אותך על העבודה less alone city ,בעיקר בגלל שהיא יצאה בשנה בה הכל בוטל. כולל הקהל. את יכולה לספר לי איך התנהלת מול זה?

ברגע שהבנתי שיש אי וודאות בנוגע לכל דבר, הבנתי ש, אני, קודם כל, הדבר הכי ברור שנהיה, זה שאני רוצה להיפגש. קודם כל זה נהיה לי ברור.  הדבר השני שנהיה לי ברור זה שאני לא רוצה שאנשים יהיו עם עצמם בתוך עבודת סאונד בלבד כי אני רוצה להוציא אותם החוצה. אני רוצה לאפשר לאנשים לצאת החוצה מהעולם הפנימי שלהם ולהפגיש אותם עם אנשים. ואז העבודה הפכה להיות מעבודת סאונד בלבד לעבודה שיש בה סאונד אבל אחר כך הקהל ממשיך לשיטוט, שדרכו נפגש, לא רק איתי אבל, עם עוד שלוש נשים בגילאים שונים. והוא נפגש בעצם עם עצמו בכל מיני מצבים שונים של החיים, או שהוא חווה אותם כבר, או שהוא יחווה אותם. 

מדהים אז אני ככה אני התחלתי מהסוף ואני רגע חוזרת להתחלה שלך, למה לעשות את זה? למה שיתוף של קהל? מה החוויה שלך? מה מעניין אותך שם? 

החוויה שלי של שיתוף קהל התחילה למעשה לפני הרבה שנים כשקודם כל התחלתי לשתף אנשים, בעבודות שלי, אנשים שאין להם דווקא רקע של אומנות או תיאטרון או עמידה על במה. זה היה דווקא בחוץ לארץ. כשהייתי בשיתוף אומנותי עם האומנית אנטון מירתו , ודי מהר בעבודה המשותפת שלנו שנמשכה חמש עשרה שנה, הבנו שאנחנו מאוד מתעניינות בפסיכולוגיה שלנו, של אחת של השניה, אבל אנחנו מתעניינות באנשים זה לא רק אצלנו אלא באנשים. ואז התחלתנו לצרף אנשים לעבודות שלנו. כדי שקהל שמגיע לראות אתת העבודות יתחיל להסתכל על אנשים, יפתח את עיניו ואת ליבו לאנשים שבדרך כלל הוא לא שם לב אליהם, יכול להיות שהוא עסוק בעצמו ולא מתייחס אליהם. וגם למצוא את היצירתיות שיש בכל אדם ואדם, הדבר שכל אדם יכול ללמד אותי. במפגשים האלה, בעבודות האלה והיו כמה וכמה עבודות, אני מדברת על לשתף אישה בת תשעים בעבודה, ואחר כך לשתף ארבעים אנשים בעבודה, ואחר כך לשתף איש עיוור בעבודה. המון המון אנשים שפגשתי תוך כדי ומכל אחד מהם למדתי המון. וכל אחד למד מהאנשים משהו גם, המון. ופתאום נוצרה, תמיד נוצרה איזושהי קהילה בין האנשים, שבעצם, עבודת האמנות איפשרה להם להפגש.  

כן, כלומר בעצם שבירת הקיר הרביעי שלך, את פותחת את זה גם בשביל עצמך ולא רק לקהל, אז זאת סימבוזה אחרת לגמרי

לגמרי, לגמרי, ואני רוצה ללמוד גם כן. אני אף פעם לא באה גם ביצירה או בעבודה עצמה, ממקום של "אני יודעת" אני לומדת תוך כדי המפגש עם הבנאדם שמולי. אני יודעת מה המהלך, אני יודעת למה התכוונתי אבל אני משאירה המון מקומות שאני לא יודעת בהם, שאני רוצה להישאר מופתעת. מהמעבר הזה של לשתף אנשים בתוך עבודה, כשחזרתי לארץ, כבר לא הייתי בשותפות אומנותית, הייתי לבד, בעצם הפכתי את הקהל להיות השותף שלי. התחלתי לייצר עבודות שקהל, הנוכחות של הקהל, הגובות שלו, המשפטים שהוא אומר הם בעצם מייצרים את העבודה ביחד איתי. 

תגידי עלית, עולם הפרפורמנס בכלל ומופעים תלויי מקום מה שנקרא סייט ספסיפיק, קיימים כבר עשרות שנים בעולם אבל תמיד נראה לי, ויכול להיות שאני שוגה, שאיכשהו הם תמיד מתחת לרדאר. זה כאילו שמור יותר ליודעי ח"ן.

זה נכון. תראי, עבודות סייט ספסיפיק מן הסתם הן לא עבודות שיכולות להיות למשך זמן רב. הן תלויות מזג האוויר, הן תלויות לוקיישן שאולי בזמן אחר הוא ממולא בדברים אחרים בפעילות אחרת. לכן, לרוב, הם דברים הן עבודות שתהיינה בפסטיבלים. הן לא עבודות שירוצו כמו בתיאטרון שעבודה יכולה לרוץ כמה חודשים. אז הן תהיינה תמיד בפסטיבלים. גם הקהל, לא רק היוצר,  שיוצא מתוך אזור הנוכחות של עצמו, והולך ומשוטט ושוהה במקום, בחום בקור, ברעש, לא בטוח מה יאפשרו לי, יתפסו אותי , יגידו לי שאסור לי. כל מיני דברים כאלה. גם המשתתף צריך לצאת מאזור הנוחות של עצמו,  ולהגיד "אוקי אני אלך למקום הזה. אני לא מכיר אותו, אולי אני חושב שאני מכיר אותו אבל אולי אני אכיר אותו בצורה אחרת". זה דורש מאמץ משני הצדדים.

-כן, אני מסכימה איתך, אבל אני קצת מייחלת ומאחלת לימים שבהם מופעים כאלה יהיו חלק מרפרטואר של- ואני נזהרת במילה "מיינסטרים"-  של תיאטראות יותר ממוסדים, שהם יכולים חלק מהתכנייה השנתית שלהם ולא רק תלויי פסטיבלים. 

-נכון לדוגמה פסטיבל ישראל שרוב השנים היה תמיד בתוך בניין הממושטר של תיאטרון ירושלים עכשיו מוציא את עצמו לקהילות, לרחובות. 

-האמת שזאת דוגמה מצויינת באמת. 

– כן כיוון שאני חושבת שמעבר להכל, אמנות תמיד היא תמיד תלויית קהל ואנחנו רוצים להגיע לכמה שיותר קהל. ולא רק זה עבודות הסייט ספסיפיק הן לא רק  מאפשרות לך להסתכל על הכל מחדש, הן מאפשרות לך להתייחס למציאות שלנו כאן ועכשיו, להיסטוריה של המקום לעכשוויות של המקום, מה היינו רוצים לשנות במקום, מראש יש בעבודות האלה משהו שרוצה להגיד משהו גם על המקום, אבל המקום זה תמיד חברה, לכל מקום יש את ההיבט האנושי הפסיכולוגי שמשויך למקום הזה. אז אם אנחנו רוצים גם להוציא יותר את האמנות, גם להגיד משהו, גם לנסות לשנות משהו, אז אנחנו צריכים לצאת החוצה מתוך אולם שמור, מסוגר ונקי ונירטלי כזה. 

-כן אני חושבת במיוחד לאחר השנה הזאת, אם יש משהו שצריך למוד ממנו זה בדיוק את המסקנה הזאת. 

-בהחלט. 

-אז תגידי, נשארה לנו רק איזו דקה, אני רק רוצה לבקש ממך אולי יש לך איזשהו סיפור על חוויה בלתי נשכחת שחווית עם הקהל. 

-כן, אחת העבודות שלי, שהועלתה בפסטיבל מקודשת לפני שנתיים, וגם לפני שלוש שנים, זה היה על גג בית החולים "ביקור חולים" בירושלים, על קו התפר בין שכונה חרדית לשכונה חילונית.  רוב עיקר ביה"ח זה,  כרגע, מטופלת בביה"ח מחלקת יולדות בעיקר נשים אורתודוכסיות, אז כמובן ששהיתי הרבה בתוך המחלקה ובגג בית החולים, וזה היה צעד מאוד מאוד חזק, והתחלתי ללמוד ולהבין על כל הקהילה החרדית דברים שלא ידעתי עליהם רק משום שאני לא נפגשת איתם. אבל אחד הדברים שהיה מעניין, שבאחד הערבים, אחד הבעלים של הנשים שילדו שם הגיע לבקר אותה בבית החולים וראה שיש איזושהי התנהלות, איזושהי התרחשות, של האוזניות, לעלות לגג. רק אני רוצה לומר שהעבודה נקראה "אני רוצה לבקש סליחה" וכשעלית אל הגג עם האוזניות כל משפט התחיל בבקשת סליחה, בעצם ביקשתי שם סליחה על הכל, שקשור לירושלים, על העיר , לביה"ח , לחיים ולמוות. ואותו אדם עלה למעלה, ביקש אוזניות, ופתאום לקח חלק בפעולה אומנותית שבשום קונסטלציה אחרת הוא לא היה יכול להגיע או לדעת שדבר כזה קיים ללא היה בא לבקר את אשתו שרק עכשיו ילדה. וכיוון שזה היה, העבודה נעשתה בחודש אלול, חודש הסליחות והוא עלה וזה בסליחות, הצוות שתפעל את העבודה על הגג סיפר לי שהוא פשוט פרץ בבכי, וירד ואמר "מכאן תגיע הגאולה". אז ביקור כזה של בנאדם כזה שלא היה מגיע בשום אופן אחר לראות את העבודה, ופתאום משתתף ולהשפיע עליו ככה, זה משהו שמאוד מאוד מרגש אותי.

-זה סיפור ממש ככה, קורע לב

– כן, מאוד, מאוד, מאוד. וזה מה שיפה גם בעבודות סייט ספסיפיק, או עבודות שהן נעשות מחוץ לחללים שהם רגילים, שאתה באמת פוגש קהל. גם את יודעת, בזמן העבודה הזאת תינוק נולד. פתאום תוך כדי שצופה עולה לגג, עוברת מיטה עם תינוק שרק עכשיו נולד. זאת אומרת, הדברים שקורים, שמפתיעים, שהחיים מזכירים לנו כל הזמן שאנחנו בתוך איזהו מרקם אחר , שהרבה יותר חזק מכל אומנות שהיא בעצם.

-עלית, קודם כל תודה ענקית, אני ממש מרגישה שזכיתי, אמנם בטעימה קטנה והצצה, אבל ממש ממש נהנתי ואני מאחלת לך שתזכי ליצור עוד הרבה ולפגוש עוד הרבה קהל. אנחנו שמים לינקים לעבודות של עלית שתוכלו לראות בדף הפודקסאט הזה אז אתם מוזמנים לשוטט בין עבודותיה ולקרוא עליה. אז עלית, חיבוק גדול ותודה רבה

גם לך שרון, תודה וחיבוק. ביי ביי. 

אפילוג – שאלנו את חברי אי"ב : מה הדבר הכי מוזר שקרה לכם עם קהל?  

אישה יחסית מבוגרת פתחה לאורך כל ההצגה את העטיפות של הסוכריות הרועשות האלה ואז בסוף ההצגה היא טענה שהיא לא שמעה כלום ממה שהשחקנים אמרו. באמת?

שיחקתי קצינה נאצית כשעליתי להשתחוות אז איזה שמונה נשים מסתכלות במבטים כאלה חשדניים וכמובן שבסוף התברר לי שהן ניצולות שואה שבאו לצפות בהצגה 

העלתי מישהו באיזה קיבוץ לרקוד איתי והוא אמר לי "חכה רגע יש לי איזה בדיחה, תן לי להשאר, אני יותר מצחיק ממך".

ניגשה אלי והסתכלה עלי ואמרה לי "אני דווקא חושבת שאת בנאדם נחמד"

פשוט כל הזמן היה עם הסלולארי שלו 

ממש בסוף הראיון כשהבובה על היד שלי, חיה, תוך כדי שאני מתראיינת הוא נתן לבובה אגרוף 

בשורה הראשונה מישהי ישבה ואמרה "איזו חוצפה מה הוא עושה לעצמו פה תרפיה"?

לבשתי תלבושת כולה עשוייה מספוג והחזקתי לפיד, פתאום מישהו חטף לי את הלפיד ואמר לי "תשכנעי אותי למה שלא אדליק לך את התלבושת עכשיו"

 הם ישבו מבועתים לא זזו, הם נבהלו נורא

אני שואל את הקהל האם זה אשמתי או אשמתם, ומישהי בקהל צועקת "אשמתך"!

מישהי בקהל התיישבה ופשוט התחילה לספר סיפורים לשחקנית, במשך כמעט 10 דקות היא ניהלה דיאלוג עם השחקנית בתחילת המופע.

"סליחה הוא התעלף או שזה חלק מההצגה?" 

הן לא הפסיקו לענות לשחקנית, כל מה שהשחקנית אמרה הן פשוט היו חייבות להגיב

היתה תינוקת שבכתה כל ההצגה, ואמא שלה יצאה ונכנסה והניקה אותה  ותוך כדי ההצגה נשמע מציצות כאלה של הנקה.

מישהו שעלה לרקוד אותי כל כך התלהב שהוא תפס אותי במותניים והתחיל לנער אותי, והזמנו את המאבטח. 

הופענו עם ההצגה "הקמצן לאן" כשבמקביל הופיעה גם "הקמצן" עם יעקב כהן, בסוף ניגשה אלינו גברת שאמרה שהיא מאוד נהנתה ותודה רבה, רק אם אפשר לשאול שאלה "איפה יעקב כהן?"

תודה רבה שהייתם איתנו בפודקאסט של אי"ב – ארגון יוצרים עצמאים בתיאטרון ובאמנות המופע. 

בתיאור הפרק תוכלו למצוא קישורים ובהם מידע על כל מי שלקח חלק בפרק. חוץ מזה ספרו לחברים, תעשו לנו לייק בפייסבוק, בקיצור, תפרגנו. וחיזרו להקשיב לפרקים נוספים. ביי!

פרק ראשון – התחלה

בפרק הראשון נתחיל מההתחלה…יוצרות ויוצרי תיאטרון עצמאים, משוחחים ומספרים על התחלות. איך הבנת שאת רוצה להיות יוצרת עצמאית? איך התחלת? איך מתחילים יצירה חדשה? ועוד. האזנה נעימה.

ווידאו עם תרגום לשפת הסימנים

אודיו


הפרקים מתורגמים לשפת הסימנים וניתן לצפות בו בערוץ היוטוב של אי״ב 

עריכה – דניאל שמר
תרגום לשפת הסימנים – תומיליו מינץ 
עריכת ווידאו ליוטוב – תום וליניץ
הפקה בפועל – דניאל כהן-לוי ושרון גבריאלוב
קריינית – ענת רדנאי
תמלול וכתוביות – עתליה זהבי