ארי יושב לבד על הבמה מול המחשב האישי שלו, ומקליד בזמן אמת במסמך Google Doc. את כל מה שהוא מקליד אנחנו קוראים. הוא כותב את עצמו, אות אחר אות. צולל לתיקיות נשכחות, מותח קישורים לעולם סביב, פותח את הטאבים של החיים שלו, משתף בתחושות וברגשות, ואומר המון אבל בקול אחר ובאופן אחר. בסוף הכול נמחק. נשמר בענן שבין ארי לבינינו, ומגובה בזיכרון המשותף. עד שייעלם גם משם.

ארי טפרברג מזמין את אבא שלו להצטרף אליו לבמה – המקום שהכי נוח לו ושהכי רחוק מאביו – לשעה שבה ניתן לזנוח דפוסים, הרגלים ואת כל הדבר הזה שמרכיב יחסים בין הורים לילדים.

הם שניים על הבמה. אבא והבן שלו. בן והאבא שלו. הבן – במאי, יוצר, רקדן ואיש שמאוד אוהב לפתח מנגנוני במה ייחודיים. האבא – סוכן נדל"ן, ירושלמי בכל נימי נפשו, חצוצרן למגירה. הבמה היא מרחב הפעולה הפיזי והרגשי שלהם. שם, בטריטוריה שבה הבן מרגיש בבית והאב אורח, הם יכולים להיפגש. לדבר. לרקוד. לשיר. ללמוד וללמד זה את זה. למשך המופע הם יכולים (אולי) לזנוח תפקידים מסורתיים, דפוסי התנהגות ואת זיכרונות העבר, ולאפשר לבמה לעשות את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב – להיות טריטוריה על זמנית, מרחב פואטי, שדה ניסוי תרפויטי.

הצגת תיאטרון רב-תחומי המשלבת דימויים, חפצים ובובות.

מבוסס על הספר "שני נהרות והים הגדול" מאת חיים אשר

חיים אשר כותב לנכדתו: "את ספר הזיכרונות שהוצאתי חילקתי למספר מכרים ובני משפחה, אך רוב העותקים מונחים על המדף ומעלים אבק…"

מתוך הרשימות והתיאורים היבשים, במרווח שבין המילה הכתובה למילה הנאמרת, מנסה הנכדה לפענח את כתביו בעזרת חפצים ואותיות, ולחפש בהם רגעים של קרבה.

בבית מבודד גרות חמש אחיות. הן לא בטוחות מי זאת מי.

אף אחת לא יוצאת החוצה, אף אחד לא בא לבקר והגבר היחיד בסביבה הוא הרדיו.

הן רוצות לרקוד.

בתוך המצב התקוע הטעון בצורך לפרוץ החוצה, הפוקוס נע בין האחת לשנייה ואנו זוכים להצצה אל המרחב התודעתי של כל אחת מהן, כשהארבע האחרות משמשות לה מראה.

בהשראת המחזה "רוקדים בלונאסה" מאת בריאן פריל, "אני רוצה לרקוד, קייט!" היא מעין רמיקס של המחזה המקורי, הבוחנת את השאלה – האם אפשר לעסוק בטקסט דרמטי מבלי להשתמש בטקסט עצמו?

המחזה המקורי מבליח ופורץ אל הבמה בציטוטים ממנו, או ציטוטים שהיו-יכולים-להיות בו.

העבודה בוחנת מנגנוני שליטה וציות בסיטואציה קרובה ואינטימית. באמצעות פרפורמנס, ריקוד וסאונד; נבחנים מגבלות הגוף, התלות בהשתייכות לקבוצה ואזלת היד של השפה.

העבודה זכתה בפרס עיצוב התלבושות ובפרס השפה הבימתית בפסטיבל עכו 2014.

מנימוקי השופטים: "…על עיצוב שפת במה ייחודי, רגיש וגדוש ניואנסים, המייצר שדה פסיכולוגיסטי מורכב של שליטה וציות בתוך משפחה גרעינית."