המחזה הגאוני הזה של הרולד פינטר, למרות היותו נטוע בלונדון של שנות השישים, הוא אוניברסלי ועל זמני.

​בחרתי למקם את הקומדיה הטרגית והגרוטסקית הזאת בתל אביב של עכשיו. שני אחים ממוצא אתיופי נוקטים בגישות שונות ביחס לחייהם כשחורים בישראל הגזענית והאלימה. האח הצעיר ציני, אכזרי וחריף שכל נטש כבר מזמן את האמון בבני האדם ונאמנותו היחידה נתונה לאחיו. האח המבוגר, עדין הנפש, נותן מחסה לקבצן קשיש, ישראלי וותיק שגורלו לא שפר עליו, ועוזר לו ככל יכולתו.

​חסר הבית הזקן, הנרגן והגזען שנאסף לביתם של האחים הוא אדם רדוף פחדים ואשמה. גם עברו המעורפל (המודחק?) תמיד מציץ מאחורי כתפו. מדוע למרות מצבו האובייקטיבי העגום הוא חושב שהוא יכול להשתלט על מצב העניינים בדירה, לסכסך בין האחים ולהשפיל את האח שהיטיב עמו?? האם הביטחון שנותן לו צבע עורו הלבן והוותק הישראלי שלו מאפשרים לו ללכת בדרך החתחתים הזאת?

​ההצגה מתמקדת בתהליך שעובר האח הבכור פגוע הנפש מיחס של נתינה וריצוי כלפי הקבצן הזקן לביטויי כעס ולניתוק ממנו כשזה האחרון פוגע במכוון בציפור נפשו. היכולת החדשה הזאת שלו לבטא את כעסו היא לב ליבה של היצירה כפי שאני רואה אותה והיא ביטוי לכעס האישי שלי נוכח המציאות החברתית והפוליטית שלנו כאן ועכשיו.

שנת בכורה: 2022

70 שנה אחרי התופת מחזיר גלגל ההיסטוריה רבבות ישראליות וישראלים אל ברלין.

אנחנו, עוברות אורח, מתבוננות בתופעה, שומעות ומשמיעות את הקולות.

המופע מבוסס על שירי- ספר של ריקי דסקל. משולבים בו טקסטים של לאה גולדברג מתוך "מכתבים מנסיעה מדומה", עיבוד טקסטים מתוך פייסבוק ושירי-זמר.

שש דמויות מתרוצצות בבית משותף אי שם בארץ בניסיון נואש למצוא תיקון,

סליחה ומחילה. חגיגה תיאטרונית מצחיקה ועצובה שחוקרת את עצביה

החשופים של חברה מסוכסכת בתוך עצמה שאינה מצליחה להתגבר על פצעי

העבר.

ההצגה "גלגול נשמות" גרפה את מרבית הפרסים בפסטיבל אביב ישראלי 2020. 

פרס המחזה למחזאי חיים מרין. 

פרס השחקן הראשי לשאול עזר. 

פרס שחקן המשנה לאור שעשוע. 

פרס ההצגה הטובה ביותר לבמאית מלכה מרין.  

"הצגה נורא מצחיקה… דמויות שנכנסות ללב. ערב כיפי שמעורר המון מחשבה"  יובל מסקין. אמנות נקודה. רדיו כאן. 

סיפורה של אישה שהאוטונומיה האינטלקטואלית, היצירתית והרגשית שלה נשללת ממנה בהדרגה לאחר שבעלה שוכר עבור המשפחה בית קיץ שבאחד מחדריו היא משוכנת במטרה "להבריא" אותה מדיכאון שאחרי לידה. בעקבות עבודת מעבדה שמשלבת משחק, בניית שפה תנועתית ויצירת וידיאו נפרשת על הבמה נפשה של הגיבורה כשדה קרב בו ניטש מאבק מר בין שאיפתה לרצות את בעלה המיצג את הסדר הקיים, לבין העולם האפל, הדוחה, ובה בעת המושך של העצמיות היצירתית שלה המתבטא בדימוי הוויזואלי רב העוצמה של הטפט הצהוב.

“הטפט הצהוב” מאת שרלוט פרקינס גילמן הוא אחד הסיפורים האהובים עליי. זהו סיפור אותו היכרתי לפני שנים רבות במהלך לימודי הספרות האנגלית באוניברסיטה (תקופה קסומה!) והוא הטביע עליי את חותמו. לכן שמחתי וגם קצת הופתעתי לראות שבתיאטרון הסימטה מוצגת גירסה בימתית שלו.ועוד יותר שמחתי לראות את המחזה בהזמנת מועדון הצופות של סלונה. הייתי סקרנית לראות כיצד הבמאית מצליחה להפוך סיפור קצר, שהוא למעשה זרם התודעה של דמות אחת, אישה המאבדת את שפיות דעתה במהלך חופשת קיץ בבית נופש בכפר, למחזה המוצג על במה.

לשמחתי גיליתי שהטקסט של הסיפור לא שונה או עובד והוא מוצג במלואו. כמו כן, הבמאית בחרה בפיתרון ייחודי, שתי שחקניות המגלמות שני היבטים של האישה, גיבורת המחזה. אחת היא האישה הטובה, הכנועה, השואפת להיות רעיה ואם למופת לבעלה הרופא השקול וההגיוני. והשנייה היא האישה הפראית, שכולה תשוקה, יצירתיות ויצרים, השואפת לשבור את הכללים ולהפר את הוראות הרופא הטוב. שתיהן יחדיו מנסות להתמודד עם החופשה הכפויה בכפר, הרחק מאנשים, גירויים ועבודה מעניינת. חופשה אותה כפה הבעל הסמכותי על רעייתו הצעירה שסובלת ככול הנראה מדיכאון לאחר לידה, מצב שכונה באותם ימים (סוף המאה ה-19) עצבים רופפים, היסטריה או משהו דומה. בנוסף, מאחורי שתי השחקניות המעולות המופיעות על הבמה המנימליסטית והחשופה, מוקרן על המסך הצד הגלוי של הסיפור. האישה כפי שהיא נראית לעין, יושבת על המיטה בחדר הילדים ההרוס, כותבת ביומנה ומתבוננת בטפט המוזר שעל הקיר.

שתי השחקניות, פלוס פיסת בד צהובה, מחוללות על הבמה במין ריקוד מוטרף למחצה של ייאוש ושימחה, אובדן וחיפוש, כניעות ומרד. הדמויות האחרות אינן נוכחות אלא דרך עיניה ומילותיה של הגיבורה שלנו. אישה הכלואה ומבודדת נגד רצונה, ששואפת לחיים, חברה ועבודה, אבל נאלצת להיכנע לסמעות ולתכתיבי בעלה והחברה הסובבים אותה. הסיפור הוא קשה ומכמיר לב אך הוא גם סיפור של מרד, יצירה ושיחרור ועוצמתו אינה פגה אלא אף מתעצמת יותר מ-130 שנה לאחר שנכתב.

לדעתי, היצירה התיאטרונית המשמעותית והמעניינת בארץ מתרחשת כרגע בעיקר התיאטראות הפרינג’, שאינם עסוקים בלבדר ולרצות את הקהל. זה בהחלט לא “שיער”, “מרי לו” או “אוויטה”. זה משהו אחר, מחוספס, שונה, בועט וחדש. ישבתי מרותקת לכיסאי ויצאתי בתחושת מועקה וסיפוק. שווה צפייה!

2016 הבלוג של שין שין  

המחזה "ירמה" מאת לורקה, נכתב בשנת 1934 ועוסק באשה שלא מצליחה להרות. התשוקה לילד הופכת לאובססיה המכלה אותה ואת הסובבים אותה.

ההצגה "ירמה שלי" היא אינטרפרטציה אישית למחזה הזה. ירמה שלנו היא אישה הכלואה בתודעה שלה, כמהה למעשה יצירה רוחני הנתפס בעיניה כאסור מאחר והיא אישה. היא מטמיעה מוסכמות חברתיות בנוגע לנשים, מקומן, יכולותיהן ומגבלותיהן בצורה קיצונית. מבחינתה, רק באמצעות ילד שתביא לאוויר העולם (בן זכר כמובן, לא בת) היא תממש את עצמה ותותיר חותם. הדחף ליצור, הנשיות והאימהות מקבלים אצלה ייצוג אחד: ילד. 

ההצגה בנויה על שרשרת אינטראקציות ועימותים בין ירמה הכלואה לבין העולם החיצוני התוסס שדווקא אינו כבול לציוויים הנוקשים שירמה לוקחת על עצמה: נציגיו  מנגנים, שרים ורוקדים באופן טבעי והרמוני כחלק מהחיים עצמם. ירמה מנסה נואשות להבין את העולם הזה, את מערכות היחסים שבו ואיך הוא פועל.  

עיצוב הבמה משקף את העימות הזה. מעגל פנימי מסמל את תודעתה המיוסרת של ירמה ובו היא נעה ופועלת ואינה יוצאת ממנו ומעגל חיצוני מייצג את העולם החי, התוסס והפורה אותו היא מנסה לפענח. דמויות פורצות פנימה והחוצה או נמשכות פנימה ונהדפות החוצה ע"י ירמה. 

ירמה נעה במעגל הפנימי העקר, כשעולמה מצטמצם בתנועות מעגליות הולכות וקטנות עד שהיא קורסת לתוך עצמה בחוסר מימוש, יאוש ותסכול. 

ההצגה קיבלה שני מועמדויות לקיפוד הזהב 2018. 

מלכה מרין זכתה בפרס במאית השנה ומעבדת השנה בפרסי תיאטרון הסימטה לשנת 2019.