מיכאל קייט

במאי, שחקן ומורה למשחק.

בוגר הסטודיו למשחק ניסן נתיב ת"א ובוגר מגמת "בימוי תיאטרון" בבית הספר הגבוה לאומנויות הבמה במוסקבה בהנהלת קונסטנטין ראיקין (מעבדת המאסטר קמה גינקאס).

שיחק בעשרות הצגות בתיאטרון יידישפיל, תיאטרון מלינקי, תיאטרון תמונע, תיאטרון הסמטה, צוותא, פסטיבל עכו, תיאטרון ערבי עברי ביפו, התיאטרון העברי ועוד. השתתף בסרטים וסדרות טלוויזיה, ביניהם: "טירונות", "עבודה ערבית", "תנוחי", "בני ערובה" ועוד. מ-2007 עובד כבמאי תיאטרון. בין הצגותיו שביים: "לשכוח את הרוסטראטוס" בתיאטרון גבעתיים, "לכל אחד כוכב משלו" במסגרת פרויקט תיאטרון רב תרבותי, " הזרה" (במאי משנה) בתיאטרון "מלנקי", "סוף כל סוף זה נגמר" בפסטיבל להצגות יחיד "מרכז הבמה" במסגרת פסטיבל ישראל, "דומיית המלחים" בתיאטרון צוותא ותיאטרון תמונע, "מראה מעל הגשר" בסטודיו למשחק אימפרו, "סבתא עם תיק גלגלים" הצגת ילדים רב לשונית אינרקטיבית, "אני שב לעירי..." במסגרת הפסטיבל סנקט פטרבורג, "וניה. גרסה" על פי "הדוד וניה" מאת א. צ'כוב בתיאטרון הבית, "קו חזור והלוך" (סקיצה) בתיאטרון הממלכתי "בית הספר למחזאות מודרנית" במוסקבה (רוסיה), "והעולם שתק" במרכז להצגות אינטרקטיביות בנושא השואה "מקום של תקווה", "שש נפשות מחפשות מחבר" בסטודיו למשחק ניסן נתיב ירושלים ועוד. הצגותיו הוצגו בהצלחה בפסטיבלים בינלאומיים יוקרתיים ברוסיה, צ'כיה, מקדוניה, סרביה, ארמניה ומדינות נוספות וזכו בפרסים. השתתף במספר מעבדות בינלאומיות לבימאים. מ-2015 עוסק בהוראת משחק על פי שיטת סטניסלבסקי. מלמד משחק במסגרות שונות: בית הספר למשחק "אימפרו", האקדמיה לאומנויות הבמה, אמריקן אקטינג סנטר ועוד. ב-2019 יזם והקים את מעבדת התיאטרון הבינלאומית הפתוחה "סיסטמה" שכוללת התמחות מקצועית בחו"ל לשחקנים מקצועיים וסטודנטים למשחק. המעבדה מתמחה בחקר, לימוד ותרגול של שיטת סטניסבלסקי ומשתפת פעולה עם בתי הספר הגבוהים לאומנויות הבמה ברוסיה ומדינות נוספות.

להמשך >>

הצגות רצות

וניה. גירסה

דומיית המלחים

סוף כל סוף זה נגמר

וניה. גירסה

חזיון דרמטי בשתי מערכות על פי "הדוד וניה" מאת א. צ'כוב

עיבוד ובימוי: מיכאל קייט
עיצוב תפאורה ותלבושות: ז'ניה שכטר
עיצוב תנועה: עומר שמר
הלחנה ועיצוב פסקול: אלה דנציג
עיצוב תאורה: אורי רובינשטיין

בהשתתפות:
צחי מילמן/אריאל קריז'ופולסקי, ויקטוריה קוזק/ילנה קוחונובר, ויטאלי ווסקובויניקוב, עדי וייס/אריה אלדר, יבגניה איטין, אריאל קריז'ופולסקי/מריה מושקטין.

 

אחד המחזות הגדולים בכל הזמנים בעיבוד חדש מתעתע ושובר מוסכמות. איך כדאי לחיות כדי להיות מאושרים? חזקים מול המציאות או בבועה שאנו בונים לעצמנו כדי למצוא מרגוע לסערות הנפש? מה מניע אותנו לייצר אשליות ולעסוק בהונאה עצמית? ומה עושים כשיום אחד הבועה הזאת מתפוצצת לנו בפנים ואנחנו שוב עומדים מול המציאות?

גיבורי ההצגה "וניה. גרסה" בנו לעצמם בדמיונם עולם נפלא שסיפק להם עניין ומשמעות לחיים. בחזיון התעתועים הזה הם בילו ימים ולילות והאמינו בתמימות שאלה הם החיים האמיתיים. אבל מגיע רגע בו העולם הדמיוני מתנפץ לרסיסים והגיבורים מוצאים את עצמם מתמודדים שוב עם המציאות האכזרית. אנטון צ'כוב היה במקצועו רופא פעיל, ודמויותיו מזכירות חולים שמנסים להתחמק מהתמודדות עם מצבם האמיתי, ועכשיו, לאחר שנים של הזנחה, המצב החמיר, והסיכויים להחלמה קלושים. עבורם זוהי "אבחנה סופנית"- החיים עברו, בוזבזו על כלום ולפניהם רק תהום וריקנות. מול חייהם שהזניחו במשך שנים, הם עומדים עכשיו כועסים וחסרי אונים ומנסים לעשות את הבלתי אפשרי - להחזיר את הזמן לאחור. הם מחפשים את האשמים, מתחננים לאהבה ונלחמים כדי לצקת משמעות לחייהם. ההתפכחות קשה ואין קיצורי דרך, וכמו כל אדם המתמודד עם אובדן הם עוברים צעד צעד את כל השלבים בדרך אל הגאולה - הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, קבלה.

ההצגה, שתראו, נעה על הציר הדק בין המציאות לעולם האשליות, תוך כדי התנגשות בין השגרה האפרורית, הקשוחה, המשעממת שבה שוכנים הגיבורים, לבין העולם המדומה, ה"מאחורי הקלעים" של הדמויות, עולמם הפנימי החבוי. חלומות, פחדים, אשליות, סיוטים - המחשבות והשאיפות האינטימיות ביותר של הגיבורים נשפכים החוצה בעוצמה נואשת בניסיון להפוך את החיים על פיהם. בהתנגשות זו, אולי, טמונה התשובה לשאלה החשובה ביותר: האם אדם בכוח רצון יכול לשבור את המעגל המקולל ולהיות מאושר באמת, או שהוא נידון להישאר לנצח אסיר וקורבן של נסיבות חייו, וישועתו היחידה תהיה הבריחה לעולם החלומות והאשליות.

קישורים לביקורות:

מגפון: "תעזבו הכל ותלכו לראות את ההצגה"

שחרזדה: מה יהיה בסוף

מרתה יודעת

בכיוון הרוח

דומיית המלחים

המחזה עטור השבחים ששכב על מדפים שלושים שנה בגלל צנזורה - לראשונה על הבמה בישראל בגרסה מיוחדת בשילוב עברית ויידיש.

מאת: אלכסנדר גאליץ'
תרגום: מיכאל קייט, גרא סנדלר, דורי אנגל
בימוי: מיכאל קייט
עיצוב תפאורה ותלבושות: ז'ניה שכטר
עיצוב תאורה: מישה צ'רניאבסקי, נועם ילובסקי
עיבוד מוסיקלי: נדב ויקינסקי
הפקה: מיכאל קייט, דורי אנגל, כריס פיירוביץ'
צילום תמונות: סגריי בבאנין

שחקנים: גרא סנדלר, דורי אנגל, ולריה בוזדיגר, ייבגניה בונדרנקו/כריס כריס, ויטאלי ווסקובויניקוב, לאון מורוז/אריאל קריז'ופולסקי, אילה שיפטן

ההצגה זוכת הפרס "העיצוב הבימתי הטוב ביותר" בפסטיבל תיאטרון בינלאומי "U TROICY" ברוסיה, יוני 2017

ההצגה נוצרה בתמיכת קרן רבינוביץ', הרשות הלאומית לתרבות יידיש ובית שלום עליכם.

המחזה מגולל את סיפורה של משפחת שוורץ, אב ובנו יהודיים מעיירה נדחת ברוסיה, כאשר במרכז העלילה עומדת מערכת יחסים מורכבת, מטלטלת ונוגעת ללב ביניהם. המחזה מלווה את גיבוריו בארבע תקופות שונות בחייהם – מהילדות והנעורים בתקופת "הטרור האדום", דרך מלחמת העולם השנייה והשואה, עד לתקופה שלאחר המלחמה.

אברהם שוורץ, יהודי פרובינציאלי קטן ואומלל, מגדל את בנו דויד, בן ה-12. דויד לומד לנגן בכינור. חלומו של אברהם שביום מין הימים יעמוד דויד על הבמה הגדולה באולם הקונצרטים ואלפי צופים יעמדו ויריעו לו. האהבה והדאגה של אברהם לעתיד בנו מתבטאת לעיתים במעשים קיצוניים עד כדי אכזריות ואלימות. דויד המתבגר שלא מוכן יותר להשפלות של אביו, מורד ובורח מהבית. כעבור עשר שנים, אנחנו פוגשים את דויד בעיר הגדולה כסטודנט מוערך וכנר מבטיח באקדמיה למוסיקה. הוא מנסה להשכיח את עברו ולמחוק מזכרונו את כל מה שקשור לאביו והעיירה בה התחנך. את "החיים החדשים" נפסקים כאשר אברהם שוורץ מגיע לביקור פתע. בנוכחות חבריו של דויד ואנשי האקדמיה חשובים, מתנהג אביו בצורה מביכה ומבישה שמכעיסה את דויד, ולמרות כוונותיו הטובות שנובעות מאהבה וגעגועים רבים לבנו, המפגש בין השניים מסתיים בהתפרצות של דויד וריב ועלבון גדולים. את רגשות האשמה הטורדניים כלפי אביו ישא דויד המבתגר לאורך המשך חייו. כעבור כמה שנים הוא יהפוך לחייל, יתגייס לקו החזית במלחמה נגד הנאצים, ייפצע, וימצא את עצמו ברכבת הפצועים כשהוא סובל מפצעים קשים שמונעים ממנו לחזור לנגן בכינור. שם, ברכבת הפצועים, כשהוא מתנדנד בין חיים למוות, עורך דויד מפגש השלמה דימיוני, טעון ומטלטל עם אביו שנספא בשואה כשהוצא להורג יחד עם כל היהודים של הגטו בעיירה.

"דומיית המלחים" – זה סיפור על מסע מטלטל ואינסופי אל מחוזות האושר, אל המקום בו הלב יאהב והנשמה תשקוט. כל אחד צועד במסע הזה במשך כל חייו, אבל מעטים מצליחים להגיע אל היעד הנכסף. היכן נמצא הבית? מי אוהב אותנו באמת? ולמה האנשים הכי קרובים הופכים בן רגע לרחוקים כל כך?

ביקורות:

עליס בליטנטל, "קפה דה מרקר" "לעיתים נדירות חוזים בהצגה שכה מסעירה, מרתקת ולא מרפה ממך. הצגת "דומיית המלחים" בתיאטרון תמונע היא בבחינת יצירת פאר נדירה, שחובה על משרד התרבות לאמצה ולהציגה בכל רחבי הארץ למען החדרת המורשת והלקחים ממוראות המאה שעברה... המשחק של גרא סנדלר כיהודי אומלל בגולה, שבקושי מתפרנס וחוסך כל פרוטה כדי שבנו ילמד נגינה בכינור הוא אחד משיאי התיאטרון העברי... חוויה עזה שראוי לצלם אותה ולהנציח אותה כך שתוכל להיות מוקרנת לטובת כל הישראלים באשר הם. אין די מילים לשבח את המחזאי, הבימאי הנפלא וכל צוות השחקנים הכה מרגשים, בתוך התפאורה הבלתי רגילה, התאורה הפנומנלית, והמוסיקה המופלאה, שיוצרים את החוויה בכללותה." לביקורת המלאה

רקפת א. ידידיה, מגזין האומנות "שחרזדה" "דומיית המלחים. החלום ושברו, אולי. כמו החלום הציוני ושברו אצל וולף. החלום היהודי ושברו. בסופו של יום, כפי שדויד אומר בסוף המחזה דומיית המלחים, היא העבר המפואר. השורש של הכול, המהות. גם היא דבר חמקמק... אבל יותר מאשר שיש לכל אחד 'דומיית מלחים', בהצגה הזו נדמה שלכל אחד יש רכבת. מסע, במקום. מסע, בזמן. מסע, של החיים. מסע, אל החלום. מסע, אל אותו מקום שלעולם לא נגיע אליו. מסע, אל העבר. מסע, אל עצמנו." לכתבה המלאה

יעקוב שאוס "הצגה רב שכבתית, מעניינת, מסקרנת ומפתיעה שללא ספק תתפוס את מקומה בהיסטוריה של התיאטרון הישראלי המבוסס דרמטורגיה בשפה הרוסית... גרא סנדלר מעצב דמות רבגונית, מרשימה ומרגשת במיוחד... דורי אנגל מרענן ומפתיע בתפקיד הבן..." לביקורת המלאה ברוסית

אלה בוריסוב "בישראל הועלה המחזה הנודע של אלכסנדר גאליץ' "דומיית המלחים" והצופים שוב הזילו דמעה והתרגשו עד מאוד לנוכח הסיפור המרגש של יהודי מזדקן אברהם שוורץ מהעיירה הנידחת אי שם באוקראינה ובנו הכנר, הקרע שבינהם והמוות הבלתי נמנע וההרואי שלהם... מיכאל קייט, הבמאי של ההצגה, שמר בזהירות רבה על המחזה המקורי על כל גווניו ועמימותו והביא אל תוכו את רוח האמת המוחלטת, כי יהודי שוורץ מדבר עם בנו בשפת יהודי הגולה, יידיש... במיומנות רבה שמר הבמאי גם את נושא מערכת היחסים המורכבת והקשה בין אב לבנו וגם את הרומנטיקה הטרגית של המחזה..." לכתבה המלאה ברוסית

 

סוף כל סוף זה נגמר

מונודרמה אקזיסטנציאליסטית מאת פטר טוריני

מאת: פטר טוריני תרגום: רות לוין וגרא סנדלר בימוי: מיכאל קייט עיצוב תפאורה ותלבושות: ז'ניה שכטר עיצוב תאורה: מישה צ'רניאבסקי ואינה מלקין עריכה מוזיקלית: מיכאל קייט וייבגני לביטס תמונות: ז'ניה שכטר משחק: גרא סנדלר ההצגה הועלתה בפסטיבל "מרכז הבמה" 2014. ההצגה השתתפה בפסטיבלים הבינלאומיים: ART OKRAINA – פסטיבל תיאטרון בינלאומי בסנקט פטרבורג, רוסיה BITOLA INTERNATIONAL MONODRAMA FESTIVAL - פסטיבל בינלאומי להצגות יחיד במקדוניה FESTMONO MONODRAMA AND MIME FESTIVAL בבלגרד, סרביה SOLO – הפסטיבל הבינלאומי להצגות יחיד במוסקבה, רוסיה ARMMONO - פסטיבל בינלאומי להצגות יחיד בירבאן, ארמניה ZVAIGZNE – הפסטיבל הבינלאומי להצגות יחיד בלטביה U TROICY בסרגייב פוסד, רוסיה - פרס מיוחד ועוד.

מתי בפעם האחרונה הייתם עדים
להתאבדות בשידור חי מול קהל?
גבר סופר עד אלף ומתאבד. זוהי "נקודת אל-חזור".
רגע של אמת. ספירה לאחור. אל הלא נודע.
הוא לא הצליח לחיות כמו כולם. או שאולי פשוט
לא רצה. ולחיות כמו שהוא רצה - לא התאפשר.
בחייו היה לו הכול. הצלחה, כבוד, אהבה, כסף.
אבל למה הוא מרגיש ריקנות גדולה
ומאיימת כל כך? ולמה הוא כה בודד?
אלף רגעים. אלף תמונות מחייו.
אלף ניסיונות להיאחז בחיים.
גבר סופר עד אלף ומתאבד.
אבל זו אינה התאבדות של אדם אחד.
זוהי התאבדות של כולנו.

ביקורות וקטעי עיתונות:

"המחזה הנפלא של טוריני מלווה אדם שהחליט לשים קץ לחייו וכעת הוא מתחיל בספירה לאחור. כשיגיע לאלף הוא מתכנן להתאבד. תוך כדי הוא מהלך בכל תחנות חייו ועורך לחשבון נפש נוקב, אירוני, משעשע ומטלטל.
זו יצירה המקימה על הבמה דמות רבגונית ומסחררת, רבת פנים ומלאת הומור ואירוניה, שמתארת דרך מסעותיה בעולם את חוויית הקיום האנושי והאבסורדים שגלומים בה מעצם טיבה. איכותו של הטקסט והעולם שהוא מביא, הפרשנות הבימתית הווירטואוזית שניתנה למחזה, והמשחק המצוין, הפכו את הערב לערב חי ודינמי, שהותיר חותמו על מי שצפה בו
אתר מרכז הבמה"

לביקורת בשפה הרוסית פסטיבל "סולו"

ביקורת 2 בשפה הרוסית פסטיבל סולו

ביקורת 3 בשפה הרוסית פסטיבל סולו

לקטע וידאו