קולו העדין של צליל החיוג

ארי טפרברג מזמין את אבא שלו להצטרף אליו לבמה – המקום שהכי נוח לו ושהכי רחוק מאביו – לשעה שבה ניתן לזנוח דפוסים, הרגלים ואת כל הדבר הזה שמרכיב יחסים בין הורים לילדים.

הם שניים על הבמה. אבא והבן שלו. בן והאבא שלו. הבן – במאי, יוצר, רקדן ואיש שמאוד אוהב לפתח מנגנוני במה ייחודיים. האבא – סוכן נדל"ן, ירושלמי בכל נימי נפשו, חצוצרן למגירה. הבמה היא מרחב הפעולה הפיזי והרגשי שלהם. שם, בטריטוריה שבה הבן מרגיש בבית והאב אורח, הם יכולים להיפגש. לדבר. לרקוד. לשיר. ללמוד וללמד זה את זה. למשך המופע הם יכולים (אולי) לזנוח תפקידים מסורתיים, דפוסי התנהגות ואת זיכרונות העבר, ולאפשר לבמה לעשות את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב – להיות טריטוריה על זמנית, מרחב פואטי, שדה ניסוי תרפויטי.