סינדרום E

באולם התאטרון ז׳ראר בכר שבירושלים (או ׳בית העם׳ כפי שנקרא בזמנו) החל באפריל 1961 משפטו של אדולף אייכמן. הפרוטוקולים של המשפט, תיעודו הרשמי והספרות שמסביב לו מעלים שאלות מהותיות על הפרפורמטיביות של הרוע ועל הפרפורמטיביות של הצדק. מי שהצליחה לנווט בין שתי השאלות הללו ולהציבן זו מול זו הייתה הפילוסופית חנה ארנדט. בדיווחיה אודות המשפט עבור העיתון "ניו יורקר", השכילה ארנדט להציף ולשקף את הניגודים השונים שבמשפטו של אייכמן. אירוע שהיטלטל שוב ושוב בין היותו משפט לבין היותו מופע ציבורי. אשר העלה בכל פעם את הקונפליקט שבין דמוקרטיה לדיקטטורה, בין עלבון לזעם, בין קורבן לרוצח ובין קהל לפרפורמר.

על במת קונצרט חשופה וגלויה מופיעות מקהלה ושלישיית מיתרים ובאמצעות שירה, מוסיקה ומקצב מספרות את סיפור משפט אייכמן. הפרוטוקולים של משפט אייכמן משמשים בתור חומרי הגלם של היצירה. המתח שבין האסתטיקה המוזיקלית לבין העדויות הקשות, מעלה שאלות אודות הנאה לנוכח זוועה, תהליך התקהות החושים וההפיכה לעדר – גם בקרב הקהל הצופה. תפקידה של המוסיקה בסינדרום E היא לאפשר נקודת מבט חדשה וחיצונית למשפט. האפיון המוזיקלי של התמונות השונות נועד לבטא בכל פעם רעיון אחר. כאשר כל צליל המכיל בתוכו מניפולציה מציג בפנינו את הדיון המשפטי-חברתי על קולותיו השונים. כך, מבקש סינדרום E לפרק את מנגנוני האלימות, הצדק והמופע, על מנת להאירם  מחדש ולשאול כיצד ניתן "להופיע רוע", כיצד ניתן "להופיע צדק" ואיזה תפקיד מגלמים שני אלה בביסוס המוסר האנושי ובחיים החברתיים?באמצעות המוזיקה אנו שואלים כיצד הופכת חברה מתורבתת למכונת השמדה ומה תפקידו של הפרפורמנס בתהליך זה?

**השם סינדרום E, מתייחס גם למודל הניורולוגי שפיתח פרופ' יצחק פריד, חוקר מוח ישראלי. המודל מתאר את התהליך בו אדם נורמלי הופך לרוצח המונים.