המחזה האחרון של אנטון צ'כוב
מיכאל קייטפנטזיה בימתית בהשראת ״גן הדובדבנים״
התיאטרון הלבן – פרויקט תיאטרון רב-תרבותי – שמח וגאה להציג בבכורה את "המחזה האחרון של אנטון צ'כוב'" – עיבוד בימתי ל"גן הדובדבנים".
"המחזה האחרון של אנטון צ'כוב'" – וריאציות בנושא המחזה האחרון של המחזאי הנודע. בעיבוד זה עולמם של גיבורי המחזה מתערבב בדרך פלא עם עולמו של המחבר עצמו, עם מחשבותיו, תחושותיו ורגשותיו בשנים האחרונות לחייו, כאשר עבד על "גן הדובדבנים", וכמו כן עם היחס שלו למחזה ולדמויות אותן עיצב. באמצעות שזירת גורלם של גיבורי המחזה עם גורלו של המחבר ובחיבור עם הדיאלוג הדמיוני בינו לבין הדמויות, מתגלה הרעיון המרכזי של ההצגה.
יחד עם כל הדמויות נוכחת עוד דמות אחת – הסופר, היוצר, במאי חיי תושבי גן הדובדבנים.
המחזה האחרון של צ'כוב חדור מוטיבים של ציפייה לסוף, אושר מתחמק, אובדן בית, פרידה וסליחה. הנושא המרכזי של הנרטיב הבימתי הופך לנושא של אי-היתכנות של חזרה אחורה במרחב או בזמן.
אחד האירועים המרכזיים של המחזה הוא עזיבתה של ראנבסקיה לפריז לאחר מות בעלה ואבדון בנה. מכאן מתחילה התפוררות הקן המשפחתי, קריעת החוטים המחברים בין האנשים הקרובים זה לזה, התנועה המתעצמת במורד תהום נוטה שבה לכל הגיבורים עתידים אכזבה, כאב נשפי ואובדן. סיפור הפרידה מגן הדובדבנים שמסופר דרך פריזמת ההגירה מצלצל היום נוקב וכואב במיוחד.
בתוך הדמויות קיימת ריקנות בלתי הפיכה ותחושה מוזרה כשהבית שלך אליו חזרת ללגימה של אושר, לישועה מאסונות הגורל, הפך לזר לך. הכול בו מוכר ולא מוכר, כואב ומתוק באותה מידה. האושר שחי פעם בגן הזה הוא נחלת העבר, ואין דרך להחזירו. הבית שבו היית מאושר פעם ושעזבת יהפוך לך זר. הבית לא סולח על בגידה. ברגע שאתה מאבד אותו פיזית, אתה מאבד אותו לנצח בתוך תוכך.
כולם במחזה הזה מדברים על איך להציל את הגן, אבל חושבים האם צריך להציל אותו בכלל.
