אוקטובר

שנת 1975. שנתיים עברו מאז מלחמת יום הכיפורים. צביקה רגב, לוחם מילואים מגדס״ר 87, מתאשפז במחלקה ניסיונית בירושלים. כבר שנתיים שהוא מתעורר מדי לילה בעודו צועק ״אוקטובר״ מבלי לדעת מה משמעות הצעקה. כבר שנתיים שהוא סובל מחרדות, התקפי זעם ואובדן זיכרון. עם הגיעו למחלקה, מחליטים חבריו יונתן ושלום, בצעד חריג, לאשפז את עצמם יחד איתו על מנת להשיב אליו את זיכרונותיו, אלא שהמשימה קשה יותר משחשבו, כאשר צביקה אף לא מזהה אותם. מבעד למחלקה, ניכרת השפעת המלחמה על כלל הדמויות, כאשר שלושת הסיפורים משתלבים זה בזה ומאירים את האופן בו גברים ונשים כאחד צרבו בגופם את הזיכרון והשכול ונותרו כלואים במעגל הטראומה. 

היצירה מבקשת לפתוח בפנינו את שערי הנפש ולהציב זה לצד זה את השקט והתופת, את ההיסטוריה והיומיום, את האמונה והאובדן, את צלם האדם וצלם המקום.  העלילה מתרחשת בימים בהם היחידה לתגובות קרב טרם הוקמה והשיח על אודות הלם קרב עוד היה בתחילת דרכו. המחזה אמנם שואב השראתו מאירועים אמיתיים ומבוסס על מחקר מקיף על המלחמה והשלכותיה הנפשיות ומשלב בתוכו קטעי ארכיון, ציטוטים, דיווחים וקטעי סאונד מימי המלחמה, אך דמויות המחזה בדיוניות וכך חלקים נרחבים מהעלילה עצמה. כך, נוצר טשטוש מכוון נוסף בין הטראומה לזיכרון המתעתע לבין המציאות העכשווית.