מיכל סבירוני | Carte Blanche / דף חלק

יצירה באדום, כחול ושחור על לבן תאטרון משלב ז'אנרים

כמתנת יומולדת בגיל 40 קיבלתי מהורי שואב אבק. וברכה. 3 עמודי נייר פוליו כתובים בכתב יד נתנו לי תיקווה שמדובר כאן בברכה מרגשת, חושפת, קיוויתי שהם יגידו משהו שלא אמרו אף פעם. התיקוות נגוזו דף אחרי דף. בשלושת הדפים היו כתובים קורות החיים שלי (עם השמטות נוחות). היה לי ברור שיש כאן חומר להצגה! 

ניזכרתי בחליפת המיכתבים בין סבתי לבני משפחה בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה, תקופה בה היא היתה בישראל והם באוקראינה, בין פוגרומים, בעיות כלכליות וכו. גם במכתבים אלה לא היה כתוב הרבה: "הכל טוב", "הכל בסדר" חזרו בכל המכתבים. רק ב

ין השורות ובדיעבד אפשר להבין משהו עמוק יותר. 

כל המישפחה הזאת נכחדה ומה נותר לנו? מה הם השאירו לנו בירושה? אנחנו, השורדים, ממשיכים בהעמדת הפנים הזאת. בדיבורי סרק. דיבורים פרקטיים בלבד. ופוליטיקה. זה קל: סופסופ אפשר לכעוס על מישהו אחר! אבל מה ישאר לי מההורים שלי? זה מפחיד אותי באמת! 

  כשחלקתי את זה עם שותפי ליצירה יוני טל, הסתבר שהתופעה הזאת קיימת במשפחות אחרות, ושהפחדים והשאלות הללו מטרידים גם אותו. החלטנו לצאת למסע משותף ולחקור ולבדוק: מדוע המילים מפחידות כל כך ? האם מדובר בעיניין של פערים בין דורות? כיצד באות לביטוי אותן מילים שאנחנו לא אומרים? מה כוחן של המילים? מה כוחה של פעולה? ומה חשוב יותר? ואם אנחנו חושבים קדימה: מה אנחנו רוצים לשנות כדי להשאיר אחרינו משהו חיובי לילדינו ולדורות הבאים? 

בעידן ההנצחה היומיומית, בו אנשים מנסים להנציח עצמם בסלפי ובכוכבנות, ושאר פעולות שונות ומשונות: מה נותר בסופם של חיים מכל התמונות, המילים, והמיילים? איזה סימן אני משאירה אחרי? 

תהליכים פסיכולוגיים הם דבר שאני חוקרת על הבמה מתחילת דרכי בהצגותיי השונות. לכל הצגה אני מחפשת את השפה הנכונה בשבילה, על פי הנושא שלה. התהליך שמעניין אותנו לחשוף הפעם מתחיל ונגמר במילים, וזו סיבה טובה כדי לטפל בו עם כמה שפחות מהן, ולכן המוזיקה והויז'ואל תופסים פה מקום דומיננטי. יוני, כמוזיקאי רגיש ופרפורמר, מקבל מקום של שותף אמיתי, איתו אני נמצאת בדיאלוג במהלך המופע כולו. הוא מקבל תפקידים שונים ומשלים את התמונות השונות שאנחנו יוצרים יחד.


יוצרים: מיכל סבירוני, יוני טל 

תלבושות, בובות ואביזרים: ליאוניד אליסוב

תפאורה ואפקטים מיוחדים: יובל קדם