אחד המחזות המפורסמים ביותר של המחזאי האמריקאי הגדול במאה ה-20 טנסי וויליאמס. זהו במידה רבה מחזה אוטוביוגרפי, שהביא למחבר את ההצלחה המהדהדת הראשונה.

פענוח עכשווי מרתק, אמיץ ותובעני לסיפור הרפתקאותיו הקלאסי של פאבל איוונוביץ' צ'יצ'יקוב שנודד בין האחוזות הכפריות וקונה בחצי חינם "נפשות מתות" – צמיתים שכבר מתו, אך ברשימות ספירת האוכלוסין עדיין נחשבים כחיים על פי החוק. מה יוצא לו מזה? את הצמיתים "המתים החיים" האלה יוכל הגיבור למשכן בדירקטוריון הנאמנים תמורת סכום כסף לא מבוטל שיאפשר לו להשיג מעמד בחברה ולהתעשר.

סיפור "הונאת המאה" האבסורדי, הציני והנבזי עד אימה שלא מאבד מהאקטואליות שלו גם היום הופך בעיבוד הבימתי המקורי מסאטירה לוחמנית למשל אקזיסטנציאליסטי על חומר ונפש, אדם וחברה, מצפון ואטימות לב.

מי הם ה"צ'צ'קובים" האלה? האם הם בסך הכל תחמנים יצירתיים, רודפי בצע שלא רואים לנגד עיניהם דבר מלבד כסף, או קורבנות שנאלצים בעל כורחם לשחק במשחק על פי הכללים המעוותים והנבזיים שהחברה האנושית מזמנת להם? האם הם נולדים לבד או שהחברה האנושית "מולידה" אותם? האם יש דרך להיגמל מההתמכרות החומרית? מה קורה לאדם "נקי" שיש בו מצפון, יושרה וחמלה כאשר הוא נאלץ כנגד רצונו ועקרונותיו להתנהל ולהתנהג על פי "המוכתב והמצופה" על מנת לחיות חיים נורמליים ולא למצוא את עצמו בשולי החיים? עד היכן נמתחים גבולות המוסר של אדם? האם הוא מסוגל לעצור? האם יזכה לטיהור הנפש?

הפענוח הבימתי זאת אינה קריאה בימתית לינארית של העלילה הקלאסית. העיבוד המקורי אינו מתבסס אך ורק על הכרך הראשון הידוע והמוכר של גוגול, אלא חובק ישות הרבה יותר רחבה ומורכבת, ומנסה להתכתב עם רעיון הטרילוגיה בדומה ל"הקומדיה האלוהית" של דנטה ובה שלושה חלקים – הגיהנום, הכור המצרף וגן העדן – שניקולאי גוגול הגה ואף ראה בזה משימה חשובה והרבה יותר גדולה מלייצר יצירה סאטירית ותו לא – הגה, תכנן ולא הספיק לממש ולסיים.

העיבוד המקורי מכליל בתוכו גם את הפרקים של הכרך השני ששרדו בחלקיהם, גם את המחזה של מיכאיל בולגקוב שכתב על בסיס הפואמה, גם פסוקים מתנ"ך, ואף קטעים מתוך כתביו של דוסטוייבסקי וציטוטים מ"הקומדיה האלוהית".

היצירה הבימתית שואפת לקחת השראה לא רק ממה שיש בידינו מתוך כתביו של הסופר, אלא גם מנסה לדמיין, לפנטז ולהמציא את מה שאין בידינו כי לא נכתב, אבל היה אמור להיכתב.

הנושאים של התפוררות החברה האנושית, שחיתות השלטון, אורח חיים ריקני וחסר תועלת, נפילתם המוסרית והעניות הרוחנית של בני אדם, ניצחון עקרונות הרווח וההתעשרות החומרית בכל אמצעי חוקי ובלתי חוקי על יושר, אנושיות, מצפון, טוב לב, חמלה וערבות הדדית נפרצים ומתערבבים יחדיו על הבמה בגרוטסקה פסיכולוגית חברתית עם אלמנטים של התיאטרון האפי של ברכט.

מתי בפעם האחרונה הייתם עדים

להתאבדות בשידור חי מול קהל?

גבר סופר עד אלף ומתאבד. זוהי "נקודת אל-חזור".

רגע של אמת. ספירה לאחור. אל הלא נודע.

הוא לא הצליח לחיות כמו כולם. או שאולי פשוט

לא רצה. ולחיות כמו שהוא רצה – לא התאפשר.

בחייו היה לו הכול. הצלחה, כבוד, אהבה, כסף.

אבל למה הוא מרגיש ריקנות גדולה

ומאיימת כל כך? ולמה הוא כה בודד?

אלף רגעים. אלף תמונות מחייו.

אלף ניסיונות להיאחז בחיים.

גבר סופר עד אלף ומתאבד. 

אבל זו אינה התאבדות של אדם אחד.

זוהי התאבדות של כולנו.

ההצגה הועלתה בפסטיבל "מרכז הבמה" 2014

ההצגה השתתפה בפסטיבלים הבינלאומיים:

ART OKRAINA – פסטיבל תיאטרון בינלאומי בסנקט פטרבורג, רוסיה

BITOLA INTERNATIONAL MONODRAMA FESTIVAL  – פסטיבל בינלאומי להצגות יחיד במקדוניה

FESTMONO MONODRAMA AND MIME FESTIVAL  בבלגרד, סרביה 

SOLO – הפסטיבל הבינלאומי להצגות יחיד במוסקבה, רוסיה

ARMMONO  – פסטיבל בינלאומי להצגות יחיד בירבאן, ארמניה

ZVAIGZNE – הפסטיבל הבינלאומי להצגות יחיד בלטביה

U TROICY בסרגייב פוסד, רוסיה – פרס מיוחד

ועוד.

"המחזה הנפלא של טוריני מלווה אדם שהחליט לשים קץ לחייו וכעת הוא מתחיל בספירה לאחור. כשיגיע לאלף הוא מתכנן להתאבד. תוך כדי הוא מהלך בכל תחנות חייו ועורך לחשבון נפש נוקב, אירוני, משעשע ומטלטל.

זו יצירה המקימה על הבמה דמות רבגונית ומסחררת, רבת פנים ומלאת הומור ואירוניה, שמתארת דרך מסעותיה בעולם את חוויית הקיום האנושי והאבסורדים שגלומים בה מעצם טיבה. איכותו של הטקסט והעולם שהוא מביא, הפרשנות הבימתית הווירטואוזית שניתנה למחזה, והמשחק המצוין, הפכו את הערב לערב חי ודינמי, שהותיר חותמו על מי שצפה בו״

אתר מרכז הבמה

אחד המחזות הגדולים בכל הזמנים בעיבוד חדש מתעתע ושובר מוסכמות. איך כדאי לחיות כדי להיות מאושרים? חזקים מול המציאות או בבועה שאנו בונים לעצמנו כדי למצוא מרגוע לסערות הנפש? מה מניע אותנו לייצר אשליות ולעסוק בהונאה עצמית? ומה עושים כשיום אחד הבועה הזאת מתפוצצת לנו בפנים ואנחנו שוב עומדים מול המציאות?

גיבורי ההצגה "וניה. גרסה" בנו לעצמם בדמיונם עולם נפלא שסיפק להם עניין ומשמעות לחיים. בחזיון התעתועים הזה הם בילו ימים ולילות והאמינו בתמימות שאלה הם החיים האמיתיים. אבל מגיע רגע בו העולם הדמיוני מתנפץ לרסיסים והגיבורים מוצאים את עצמם מתמודדים שוב עם המציאות האכזרית. אנטון צ'כוב היה במקצועו רופא פעיל, ודמויותיו מזכירות חולים שמנסים להתחמק מהתמודדות עם מצבם האמיתי, ועכשיו, לאחר שנים של הזנחה, המצב החמיר, והסיכויים להחלמה קלושים. עבורם זוהי "אבחנה סופנית"- החיים עברו, בוזבזו על כלום ולפניהם רק תהום וריקנות. מול חייהם שהזניחו במשך שנים, הם עומדים עכשיו כועסים וחסרי אונים ומנסים לעשות את הבלתי אפשרי –  להחזיר את הזמן לאחור. הם מחפשים את האשמים, מתחננים לאהבה ונלחמים כדי לצקת משמעות לחייהם. ההתפכחות קשה ואין קיצורי דרך, וכמו כל אדם המתמודד עם אובדן הם עוברים צעד צעד את כל השלבים בדרך אל הגאולה – הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, קבלה.

ההצגה, שתראו, נעה על הציר הדק בין המציאות לעולם האשליות, תוך כדי התנגשות בין השגרה האפרורית, הקשוחה, המשעממת שבה שוכנים הגיבורים, לבין העולם המדומה, ה"מאחורי הקלעים" של הדמויות, עולמם הפנימי החבוי. חלומות, פחדים, אשליות, סיוטים – המחשבות והשאיפות האינטימיות ביותר של הגיבורים נשפכים החוצה בעוצמה נואשת בניסיון להפוך את החיים על פיהם. בהתנגשות זו, אולי, טמונה התשובה לשאלה החשובה ביותר: האם אדם בכוח רצון יכול לשבור את המעגל המקולל ולהיות מאושר באמת, או שהוא נידון להישאר לנצח אסיר וקורבן של נסיבות חייו, וישועתו היחידה תהיה הבריחה לעולם החלומות והאשליות.

המחזה מגולל את סיפורה של משפחת שוורץ, אב ובנו יהודיים מעיירה נדחת ברוסיה, כאשר במרכז העלילה עומדת מערכת יחסים מורכבת, מטלטלת ונוגעת ללב ביניהם. המחזה מלווה את גיבוריו בארבע תקופות שונות בחייהם – מהילדות והנעורים בתקופת "הטרור האדום", דרך מלחמת העולם השנייה והשואה, עד לתקופה שלאחר המלחמה.

אברהם שוורץ, יהודי פרובינציאלי קטן ואומלל, מגדל את בנו דויד, בן ה-12. דויד לומד לנגן בכינור. חלומו של אברהם שביום מין הימים יעמוד דויד על הבמה הגדולה באולם הקונצרטים ואלפי צופים יעמדו ויריעו לו. האהבה והדאגה של אברהם לעתיד בנו מתבטאת לעיתים במעשים קיצוניים עד כדי אכזריות ואלימות. דויד המתבגר שלא מוכן יותר להשפלות של אביו, מורד ובורח מהבית. כעבור עשר שנים, אנחנו פוגשים את דויד בעיר הגדולה כסטודנט מוערך וכנר מבטיח באקדמיה למוסיקה. הוא מנסה להשכיח את עברו ולמחוק מזכרונו את כל מה שקשור לאביו והעיירה בה התחנך. את "החיים החדשים" נפסקים כאשר אברהם שוורץ מגיע לביקור פתע. בנוכחות חבריו של דויד ואנשי האקדמיה חשובים, מתנהג אביו בצורה מביכה ומבישה שמכעיסה את דויד, ולמרות כוונותיו הטובות שנובעות מאהבה וגעגועים רבים לבנו, המפגש בין השניים מסתיים בהתפרצות של דויד וריב ועלבון גדולים. את רגשות האשמה הטורדניים כלפי אביו ישא דויד המבתגר לאורך המשך חייו. כעבור כמה שנים הוא יהפוך לחייל, יתגייס לקו החזית במלחמה נגד הנאצים, ייפצע, וימצא את עצמו ברכבת הפצועים כשהוא סובל מפצעים קשים שמונעים ממנו לחזור לנגן בכינור. שם, ברכבת הפצועים, כשהוא מתנדנד בין חיים למוות, עורך דויד מפגש השלמה דימיוני, טעון ומטלטל עם אביו שנספא בשואה כשהוצא להורג יחד עם כל היהודים של הגטו בעיירה.

"דומיית המלחים" – זה סיפור על מסע מטלטל ואינסופי אל מחוזות האושר, אל המקום בו הלב יאהב והנשמה תשקוט. כל אחד צועד במסע הזה במשך כל חייו, אבל מעטים מצליחים להגיע אל היעד הנכסף. היכן נמצא הבית? מי אוהב אותנו באמת? ולמה האנשים הכי קרובים הופכים בן רגע לרחוקים כל כך?

ההצגה זוכת הפרס "העיצוב הבימתי הטוב ביותר" בפסטיבל תיאטרון בינלאומי "U TROICY" ברוסיה, יוני 2017.

עליס בליטנטל, "קפה דה מרקר"

"לעיתים נדירות חוזים בהצגה שכה מסעירה, מרתקת ולא מרפה ממך. הצגת "דומיית המלחים" בתיאטרון תמונע היא בבחינת יצירת פאר נדירה, שחובה על משרד התרבות לאמצה ולהציגה בכל רחבי הארץ למען החדרת המורשת והלקחים ממוראות המאה שעברה… המשחק של גרא סנדלר כיהודי אומלל בגולה, שבקושי מתפרנס וחוסך כל פרוטה כדי שבנו ילמד נגינה בכינור הוא אחד משיאי התיאטרון העברי… חוויה עזה שראוי לצלם אותה ולהנציח אותה כך שתוכל להיות מוקרנת לטובת כל הישראלים באשר הם. אין די מילים לשבח את המחזאי, הבימאי הנפלא וכל צוות השחקנים הכה מרגשים, בתוך התפאורה הבלתי רגילה, התאורה הפנומנלית, והמוסיקה המופלאה, שיוצרים את החוויה בכללותה."

לביקורת המלאה

http://cafe.themarker.com/review/3391409/

רקפת א. ידידיה, מגזין האומנות "שחרזדה"

"דומיית המלחים. החלום ושברו, אולי. כמו החלום הציוני ושברו אצל וולף. החלום היהודי ושברו. בסופו של יום, כפי שדויד אומר בסוף המחזה דומיית המלחים, היא העבר המפואר. השורש של הכול, המהות. גם היא דבר חמקמק… אבל יותר מאשר שיש לכל אחד 'דומיית מלחים', בהצגה הזו נדמה שלכל אחד יש רכבת. מסע, במקום. מסע, בזמן. מסע, של החיים. מסע, אל החלום. מסע, אל אותו מקום שלעולם לא נגיע אליו. מסע, אל העבר. מסע, אל עצמנו."

לכתבה המלאה

http://www.scheherezade.co.il/Satyr/TheaterReviews/Galich.htm

יעקוב שאוס

"הצגה רב שכבתית, מעניינת, מסקרנת ומפתיעה שללא ספק תתפוס את מקומה בהיסטוריה של התיאטרון הישראלי המבוסס דרמטורגיה בשפה הרוסית… גרא סנדלר מעצב דמות רבגונית, מרשימה ומרגשת במיוחד… דורי אנגל מרענן ומפתיע בתפקיד הבן…"

לביקורת המלאה ברוסית

http://www.yacovshaus.com/2016/11/galitch.html

אלה בוריסוב

"בישראל הועלה המחזה הנודע של אלכסנדר גאליץ' "דומיית המלחים" והצופים שוב הזילו דמעה והתרגשו עד מאוד לנוכח הסיפור המרגש של יהודי מזדקן אברהם שוורץ מהעיירה הנידחת אי שם באוקראינה ובנו הכנר, הקרע שבינהם והמוות הבלתי נמנע וההרואי שלהם… מיכאל קייט, הבמאי של ההצגה, שמר בזהירות רבה על המחזה המקורי על כל גווניו ועמימותו והביא אל תוכו את רוח האמת המוחלטת, כי יהודי שוורץ מדבר עם בנו בשפת יהודי הגולה, יידיש… במיומנות רבה שמר הבמאי גם את נושא מערכת היחסים המורכבת והקשה בין אב לבנו וגם את הרומנטיקה הטרגית של המחזה…"

לכתבה המלאה ברוסית

http://jewish.ru/ru/stories/reviews/175793/