פאפעג'ינה

תיאטרון סיפור אוטוביוגרפי בדוי

מחזה ובימוי חנה וזאנה גרינולד
עיצוב תפאורה ותלבושות דניאלה מור
מלחין אייל וייס
עיצוב תאורה אורי וייס
עיצוב סאונד יהונתן שחר
הנחייה דר' דפנה בן שאול
מפיקה ועוזרת במאי יערה קיפניס
עוזרת במאי לינוי אלבכר
דרמטורגיה דפנה קרון ואירית רצ'בסקי

שחקנים:

חנה וזאנה גרינוולד
מוריה בשארי ליפשיץ/ תימור כהן/רחלי פנחס
לימור זמיר/ עדן אוליאל
מירי בטיטו עדן אוליאל/ענת לוי/סלי ארקדש
תקווה אוולין קצ'ולין
אייל סלמה
גאסן אשקר  

*פאפעג'ינה ממרוקאית :בצק שלא תפח "השם שלי הוא ימימה, כשקוראים לי ימימה אני עונה. מאחורי הגב אני שומעת אותם אומרים שאני פאפעג'ינה . זה הכינוי שלי שם החיבה השנוא עלי שמזכיר לי כל מה שאני לא... כשאמא אומרת פאפעג'ינה אני יודעת שהיא מתכוונת שמהילדה הזאת לא יצא כלום..." יפו, סוף שנות השבעים. ימימה, ילדה בת אחת עשרה, לומדת את העולם שבחוץ. היא רואה תמונות של אהבה, תשוקה ואלימות. כמו לב של אבטיח, כמו בור של ביוב פתוח. התמונות נחשפות בפניה ומאלצות אותה לבחור בין הבאבא סאלי לבן גוריון, בין ישראליות לערביות, ובין מציאות לדמיון. על הבמה מבעבעים זיכרונות ריחות וטעמים ומפתים את המספרת של היום לפגוש בימימה של אז . ביקורת: "...נהניתי כל כך מן ההצגה הפשוטה והקטנה הזאת, שרוח הצגות לבני הנעורים שורה עליה...ב"פאפעג'ינה"  אין שום דבר מרוחק...כשיוצרים תיאטרון "קרוב", כזה המדבר בשפת אנוש, מותר וכדאי לעשות אותו קרוב מאוד, להישיר מבט לעיני הקהל ולא לפחד שהתוצר יהיה נאיבי. כל שחקני "פאפעג'ינה" יודעים זאת." יובל בן-עמי, "העיר"  

פרחה שם יפה

"שירת נשים.. מופע ייחודי ההופך שירי משוררים לדיאלוג חד על מעמד נשים מעדות המזרח" (צבי גורן "הבמה")

שירים מאת: ויקי שירן, סמי שלום שטרית, יעל צדוק, אלמוג בהר, נפתלי שם טוב , מירי בן שמחון, אסתר קנקה שקלים, ארז ביטון, מירה חברוני, סיגלית בנאי

 

רעיון ודרמטורגיה:  סלי ארקדש
בימאית ודרמטורגית: חנה ואזנה-גרינולד
שחקניות ושותפות ליצירה:  סלי ארקדש, אביטל מישל מאיר, עדן אוליאל 
שחקניות: רחלי פנחס, עירית סופרן, זיטה זינגר, מוריה בשארי ליפשיץ
מעצבת תפאורה, תלבושות ואביזרים : יאנה ציקנובסקי
מוזיקה: איתי מאירי
עוזרת בימאי:  יפעת-שיר מוסקוביץ
עיצוב תאורה : אני אטדגי
ייעוץ כוריאוגרפי:  תומר צירקילביץ

להיות אישה, להיות פועלת, להיות מזרחית, להיות מהגרת; לחיות במדינת ישראל ולתהות מה זה להיות חלק ממנה. מופע זה הוא קולאז' של שירה חברתית-פוליטית שנכתבה על ידי יוצרות ויוצרים שביקשו להשמיע את קולות הפריפריה במציאות המורכבת של מדינה שמבקשת להיות "יפת מראה ויפת עיניים". הנשים במופע זה מציעות לחברה, מרחב חדש בעל ריבוי פנים ונרטיבים. מרחב שבו נשזרת ונתפרת החברה הישראלית כולה מחדש.  

סוף על הקטינו

ציון לשבח לשחקנית בפסטיבל תיאטרנטו 2017

משחק וכתיבה: עירית סופרן
בימוי ודרמטורגיה: חנה ואזנה גרינוולד
עיצוב תפאורה: גיא גלקוף
מוסיקה: נועה ואזנה מלמד
עיצוב תאורה: שי גבריאלי
סטיילינג: איב לוזי

בחצר האחורית של בית הספר מול שיירות של נמלים מתוודה ילדה בת 10 על מה שאסור לספר. על הסכנה שרוחשת בין אבא לאמא. הידיעה שמשהו לא בסדר מחלחלת לתודעה כמו הטילים של סאדאם חוסיין. ואפילו הניילון של החדר האטום בריח של אקונומיקה לא מצליח להגן. הביקורות מהללות: "הפקה עשויה לעילא עם כותבת פרפורמרית מוכשרת, שראוי גם שתרחיק מגבולות הפסטיבל..." "הכנות שלה כמספרת נדירה..." "עבודת הדרמטורגיה והבימוי של ואזנה גרינוולד מעניקים ל"סוף על הקטינו" מימד סוחף" "סופרן כשחקנית רבגונית להדהים, יכולה להרצין, להצחיק ולרתק..." (אופיר הלל nrg-מעריב) ״...בהצגה "סוף על הקטינו" ניתן לראות ולחוש את מגע ידה המוכר והאיכותי של הבמאית והדרמטורגית חנה וזאנה גרינולד. משחקה של עירית סופרן מצוין. היא מלהטטת בין כל הדמויות ומגלמת אותן בצורה מדויקת מאוד. על אף שסממניה החיצוניים של הילדה אינם משתנים, הדמויות משתנות כהרף עין. ליצירת העולם האינטימי שעל הבמה, הוסיפה התפאורה המינימאלית והיפה מאוד של המעצב גיא גלקוף זוהי הצגה טובה מאוד, מדויקת ומהודקת, עדינה אבל עוצמתית כל כך. לא בכדי, עירית סופרן זכתה בציון לשבח בפסטיבל התיאטרונטו...״ "המחזה שכתבה סופרן לופת.." (״מרתה יודעת״)  

יולדות

סיפור האימהות מפרשת חטופי תימן

בימוי: חנה ואזנה-גרינולד
שחקניות יוצרות : סלי ארקדש, מוריה בשארי-ליפשיץ, עדן אוליאל ואביגיל ארד- צ'לנית
דרמטורגיה: רחלי סעיד
הפואמה "יולדות" מאת איריס אליה-כהן
עיצוב: פרידה שהם
עוזרת מעצבת: נעה בנדהן
כוריאוגרפיה: שירה אביתר
עיצוב תאורה: נדב ברנע
יעוץ והכוונה מוזיקלית: נעמה פרל
צילום: דוד קפלן
עוזרת במאית: נועה בן-ארי
הפקה: אביטל מישל-מאיר
תודה מיוחדת לאבי גיבסון בר-אל על הליווי האומנותי

יולדות היצירה מבוססת על טקסטים שונים בניהם הפואמה יולדות מאת איריס אליה-כהן, עדויות של אמהות ועדויות של אחיות בעריכתה של רחלי סעיד. ההצגה "יולדות" מבקשת להביא לקדמת הבמה את קולן של מי שהושתקו כל כך הרבה שנים, האמהות של הילדים שנחטפו, ולמצוא את החיבור ביניהן לביננו, נשים ואמהות של היום. בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל ובעיקר בשנות החמישים נעלמו אלפי תינוקות ופעוטות ממשפחותיהם - משפחות עולים שהגיעו ארצה ושוכנו במעברות ובמחנות קליטה. כשני שליש מהילדים היו ממשפחות עולים מתימן. השליש הנותר של הילדים היו ילדים ממשפחות טוניסאיות, מרוקאיות, טריפולטאיות, עיראקיות ועוד - ומקצתם ילדים למשפחות שעלו ממדינות הבלקן. ההצגה "יולדות" מבקשת להביא לקדמת הבמה את קולן של מי שהושתקו כל כך הרבה שנים, האמהות של הילדים שנחטפו, ולמצוא את החיבור ביניהן לביננו, הנשים והאמהות של היום. אחד הדברים הבולטים ביותר בסיפור של פרשת ילדי תימן, מזרח והבלקן הוא ההשתקה. ההשתקה - חלקה מוכתב מבחוץ, וחלקה כה מוטמע בהוויה שהנשים כבר מפעילות אותה על עצמן - חוזרת וצפה בכל אחד מהחלקים של "יולדות": היולדת בבית החולים שמתבקשת לא לשאול שאלות; האמהות שנותרות אילמות מול הצוותים הרפואיים; האחיות שבוחרות בהתחמקות ממענה לשאלות; והמאומצת שנתקלת בחומת שתיקה מול הוריה המאמצים. השתקה היא חלק בלתי נפרד מהפקעה, בהיעדר קול, נעדרת גם הבעלות של נשים על הנרטיב והחוויות שלהן. כדי להשמיע את קולותיהן של הנשים בחרנו להשתמש בארבעה סוגי עדויות: עדויות של האמהות שמספרות את סיפוריהן, ומסרבות לשכוח ולהישכח; עדויות של אחיות המבוססות על חקירות האחיות בוועדה אשר שופכות אור חלקי, מתחמק, על מנגנון החטיפה; עדותה של נכדה על סיפור סבתה אשר מדגימה את המעבר הבין-דורי של הטראוומה וההשתקה; והפואמה "יולדות" של המשוררת והסופרת איריס אליה-כהן בה היא פורשת את סיפור הלידה שלה.  

ותהר ותלד

על הקרעים והתפרים שבין אימהות ליצירה

יצירתן של רחל קשת וחנה ואזנה גרינולד

ליווי אמנתי: רות קנר

ליווי עיוני: ד"ר דפנה בן שאול

עיצוב תאורה ותלבושות: אני אטדגי

ניהול מוזיקלי ומוזיקה מקורית: אייל דיקמן

עוזר במאי: צין חזן

שירה: מלכות ים, מעיין חיים, ענבל, שיר שדה, נביעה וכתר אמונה קשת

יוצרת תאטרון יוצאת למסע בעקבות מיתוסים של ארבע אימהות. שרה רבקה רחל ולאה עקרות, כמיהה, השתוקקות, אכזבה, ריקנות ומילוי נפרמים ומתגלגלים זה בזה בעולם היצירה. תהליך היצירה החל בראיונות אישיים עם נשים יוצרות על הבחירה בלהיות אמא או לא. על הפערים והתשוקות, הגבולות והפריצה, על ההתמודדות בפרקטיקה של חיי היומיום אל מול מיתוסים נשגבים של אמהות ויצירה. השיחות האינטימיות הולידו טקסטים אישיים. הטקסטים התערבלו עם טקסטים תנ"כיים, שנפגשו עם טקסטים של יונה וולך, דליה רביקוביץ, ר' נחמן, ארתו וניגונים.

פנינה לב נייר

יצירתן המשותפת של ג'קלין פערל וחנה ואזנה גרינולד

כתיבה ועיצוב בובות: ג'קלין פערל
בימוי: חנה וזאנה גרינולד
שחקניות יוצרות: רותם גולדנברג, ענת זוננפלד, ג'קלין פערל
עיצוב תאורה: אני אטדגי
עיצוב תפאורה: זוהר שואף
מוסיקה מקורית: נעמה רדלר
עיצוב תלבושות: מאיה ברניב
מפיק בפועל: ירון פרידמן

"יש שם שבע ילדות ולכולן קוראים פנינה והן באמת פנינות קטנות ורכות משחקות בשמלות על עצים ונדנדות. כך חולפים הימים ועוברות הדקות הימים של פנינה ארוכים כמו נצח, את פעימות השעון היא מקישה על המיטה עם המצח..." פנינה שוקעת לעולם בובות הנייר שלה, עד שכבר איננה מבדילה בין ריקמת העור לנייר, בין ילדה אחת לאין-ספור בובותיה, בין המציאות המצמיתה לבין הדמיון המושיע. על מיטות בית החולים היא פורשת מרחב תודעה חלומי –סיוטי, ודרך חזיונותיה וסיפוריה שואלת שאלות זהותיות על יחסי אמהות ובנות, חברה וממסד, מגדר ומיניות ולבסוף גם על התיקווה לאהבה. "...קול מרדני ואנטי-ממסדי...ההצגה מצטיינת בעיצוב רב דמיון ובמבט בלתי שיגרתי על העולם הנוצר מהחיבור שבין הטקסט הפיוטי לעיצוב המיוחד....פערל עצמה מבצעת את תפקיד המספרת בביצוע עדין ואירוני...." שי בר-יעקוב , ידיעות אחרונות.