"סל תרבות" במפגש אי"ב #1

 

סל תרבות במפגש אי"ב #1
דיון באמצעי יצירה

6.6.2017, אולפני טלעד, תיאטרון ירושלים, פסטיבל ישראל, ישראל. 14:00.

מתעדים: יעל ביאגון-ציטרון, גלעד רייך.
מתמלל: דורון לב.
משתתפים לפי סדר ההופעה בדיון: יאיר ורדי, ג'ייסון דנינו-הולט, עדילי ליברמן, רותם תש"ח, מיכל ואעקנין, שחר מרום, אמיתי יעיש בן-אוזיליו, אלירן כספי, אפרת שטילנאוף, יעל קרמסקי, נעם אלון, דפנה זילברג, חנה ואזנה-גרינולד, נופר סלע, דפנה קרון, יואב ברתל.

הוראות לקריאת המסמך: המסמך משלב בתוכו תיעודים חופשיים ותמלולים של שיחות שנעשו בזמן אמת ע"י המשתתפים. הטקסט אינו עקבי בבחירת המתעד או המתמלל. את הדיון תעדו שני מתעדים: יעל ביאגון-ציטרון וגלעד רייך והמתמלל דורון לב. הבחירה לשלב בטקסט זה את שלושת המתעדים נובעת מהרצון להכיל בטקסט זה את הטקסט המילולי ואת התחושה והמסקנות שדיון זה העלה. כאשר יופיע בטקסט זה טקסט נטוי ומודגש, דעו שזהו הטקסט של המתעדים. כשיופיע בטקסט זה טקסט ישר, דעו שזה תמלול השיחה.
קריאה נעימה.

כניסת קהל.

תיעוד ראשון, יאיר ורדי:

מתחילים. לאט לאט אנשים נכנסים לתוך הדבר הזה שפעם היה אולפן טלעד. מעניין מה צילמו פה פעם. צילמו פה חדשות? רבין התראיין פה? אני מנסה לשכנע אנשים לשבת על כריות. תמיד מעניין אותי איך אנשים נכנסים וישר מחפשים את הכיסא שלהם כאילו יש איזה ביטחון במציאת מקומך. סיבובי שלום. נשיקות. הכל מאד מאד פמיליארי, אבל גם קצת מוזר. יש פה משהו שמרחף מעל כולנו. ענת מחבקת. יש חיוכים. ג'ייסון משמיע מוזיקה.
יש משהו טיפה מוזר באוויר. איך אני רוצה שאנשים ישבו על כריות? גם ענת רוצה, היא מבקשת מאנשים לשנות זוויות. אני מבקש מאמיתי לדבר איתנו שלוש דקות כי הוא לא היה ברשימה והוא אומר "אוקיי… אבל אני לא יודע מה יהיה". גם אני לא יודע מה יהיה. איזה כיף זה לשבת רגע ולדבר, באמת לדבר. אני חושב מתי בפעם האחרונה ממש דיברתי על פוליטיקה של יצירה לא עם חברים, מתי בפעם האחרונה חשבתי על קהילה. אני יודע מתי חשבתי על קהילה. לאחרונה. יש איזו בהילות כרגע ממש ברגעים אלו בקהילה. מירי רגב בדיוק התחילה מסיבת עיתונאים. מעניין מה יהיה לה להגיד. אבל אני שוב חושב מה יהיה היום. מה זה הנושא הזה. כשלמדתי באירופה הדיון המרכזי תמיד היה אמצעי הפקה, אמצעי ייצור. כמה קשקשנו בלימודים על תהליכי הפקה ואיך הם מנציחים את צורת העבודה שלנו. יש פה מלא אנשים. קבוצות על קבוצות של אנשים. מתי מתחילים? מעניין אילו דברים ממש מטרידים עכשיו אנשים. כיבו עכשיו את האור בלי לבקש ממני. איזה מהממת ענת רדנאי. היא מתחילה לדבר: יש משהו בקול שלה, הוא רועד והוא נוגע בלב שלי. אי"ב יוצרים עצמאים בתיאטרון. ארגנו מפגש. ואיזה כיף שכולם פה. הנה עכשיו הדליקו את האור. אז מה עושים פה היום? למה אני פה. איזה מוזר זה לנהל פה את הדיון.
לקחנו פורמט. את הפורמט של סל תרבות. ימים קשים אינטנסיביים, כואבים סביב פסטיבל עכו. חלק מזה ממש. כולם פה חלק מזה ממש? האם אנחנו ניגע בפסטיבל עכו? האם אפשר רגע לדבר על אמצעי יצירה בלי לדבר על פסטיבל עכו? ענת אומרת: "אנחנו צריכים להיות קהילה. אנחנו צריכים להיות סולידריים אחד לשני". רוברט וילסון הוא ענק. טום לוז יהיה ענק. אני רוצה רגע להיות קהילה. אני רוצה רגע לפתוח את הלב ולהגיד מה אני חושב על יצירה. מה זה אומר הפקה? מה זה אומר לדמיין? האם אני יכול לדמיין משהו אחר? מקור השראה ליצירה. זה העניין. איך כל הפרצופים פה שלא יודעים מה יקרה מתמודדים עם הכאב הזה של הפקה? בואו נצא מפה מלאים בהשראה. יש הזדמנות. לשאול את עצמינו מי אנחנו. לפתוח את הלב. לברר. לחפש.

צלצול שעון, שלוש דקות.

שיחה ראשונה: ג׳ייסון דנינו הולט ועדילי ליברמן.

עדילי: היי ג׳ייסון.
ג'ייסון: שלום עדילי.
ג'ייסון: כשהאנשים התחילו להיכנס לכאן הרגשת שהקהילה שלך, בשר ודם, סובבת אותך?
עדילי: כן, יש שנמצאים כאן ויש כאן אנשים שנעדרים מהקהילה שלי, אני מוקפת קולגות. זו שאלה טובה אם אנחנו קהילה.
מתחילים. כבר מדברים על קהילה. סולידריות. מילים גדולות. אי אפשר לא לדבר על עכו. מי ייקח את התפקיד? כבר מדברים על פילוג. עוד לא אמרנו מילה על קהילה. עדילי לא אחת מהקבוצה. היא כבר סומנה. למה בעצם להצטרף לאיגוד? מה זה אומר להיות חלק מקהילה. ג'ייסון מעדיף את הקהילה כרעיון. לא כמציאות קונקרטית. עדיף בלי אנשים בקהילה. אולי קצת יותר נוח. ועדיין, המילה הזו מהלכת עלינו קסם. אולי אנחנו צריכים קהילה כדי שנוכל כל הזמן להגדיר את עצמנו ביחס אליה? רגע, עוד לא אמרנו כלום.
ג'ייסון: בגלל זה שאלתי אותך, תחושת הקהילה אין לה בשבילי בשר ודם היא יותר רוחנית ומופשטת ודווקא כניסת האנשים ערערה לי משהו כי לא הרגשתי שזו הקהילה שלי, את מבינה למה אני מתכוון? כמובן שבאיגוד היוצרים העצמאים יש את כל הצד הטכני, הכלכלי, מצד שני, מה זה בתור גוף שאמור מה? לדבר בשמנו. אני חושב שזו בעיקר זכות הדיבור.
הרגע בווטצאפ של אי״ב מאמר דעה של חבר אי"ב מנוגד לדעת אי"ב ב"הארץ".
מה זו אמירה אחת? הארגון מגנה? אני מגנה? אני חושב שגם אשמת האנשים עצמם שלא פתחו דיאלוג, פה אני חושב שאי״ב אולי זו מטרה בלתי אפשרית, לקחת את כל היוצרים העצמאים ולהגיד אנחנו אומרים עכשיו דבר.

צלצול שעון, שלוש דקות.

שיחה שניה: יאיר ורדי ורותם תש"ח.

גם רותם לא קשור! הוא מקהילה אחרת. אפשר כבר להוציא אותו מהקהילה הזו. זה נותן תחושה טובה. מעניין איך אמצעי הייצור הפכו לשיחה על קהילה. ישר, על ההתחלה. למי אתה שייך? איך אתה ממקם את עצמך? ביחס לאיזה שדה אתה עובד. גם רותם ניסה להחליף קהילות. החליף מחול באמנות. בשביל התאוריה. מיכל רובנר. גם היא לא מהקהילה הזו. אבל רותם חזר למחול. המוסד החזיר אותו לתנועה. המוסד כאמצעי ייצור. גם רעיוני וגם פרקטי. תמיד זה ככה לא? הכסף משפיע לאיזה כיוון תלך היצירה. במה יעסקו היוצרים.

יאיר: ג'ייסון ועדילי דיברו ואני חושב עליך, אתה כוראוגרף ומסתבר שאתה חלק מקהילה אחרת, קהילת הכוראוגרפים ונגיד אני לא יודע באיזה קהילה אני, לאיזה איגוד אני שייך, הייתי יכול להיות בהמון איגודים שנלחמים אחד בשני.
רותם: אתה לא מרגיש שאתה חלק מקהילת אמנים?
יאיר: כן.
רותם: ואתה לא מרגיש שבחלקם זה יותר תיאטרון ממחול או…
יאיר: כששואלים אותי מה אני עושה אני עונה שזה תיאטרון אבל התואר שלי הוא ככוראוגרף למה? כי בברלין, זה היה ללמוד בחינם ורציתי לגור שם, היה קורס לכוראוגרפיה שעניין אותי מכל קורס אחר לתיאטרון וגם בברלין אלמד כוראוגרפיה .. איך זה אצלך? תמיד היית?
רותם: התחלתי בתור רקדן ועברתי לאמנות פלסטית וניסיתי ליצר תנועה דרך פסלים, וידאו, מיצבים
יאיר: עניין אותך תנועה אבל החלפת אמצעי יצור? למה?
רותם: מעניין אותי לראות תנועה של עוברים ושבים ברחוב ואנשים בתחנת רכבת ובשביל לראות את זה מעניין אותי לראות דברים כמו של מיכל רובנר.
יאיר: הנושא הוא הגוף, התנועה, האמצעי האמנותי הוא לא תנועה?
רותם: לא.
יאיר: אז למה אתה כוראוגרף עכשיו?
רותם: כי בצלאל תיעבו אותי, ולא הבינו מה אני רוצה. וגם שם אין מגדלים של 20 קומות שאפשר לצלם מהם באמצעים דלי תקציב.
יאיר:כוראוגרפיה הייתה יותר זולה? אני מנסה להבין, היה יותר קל לייצר אותה?

צלצול שעון, שלוש דקות.

שיחה שלישית: יאיר ורדי וג׳ייסון דנינו הולט.

ג׳ייס מנסה להבין את השאלה. יאיר שואל כמה הפקות הוא עשה, ג׳ייס עונה 4. אני נדרכת כי זה נושא טעון; אני משוחחת איתו על זה הרבה בראש ובמילים אמתיות. למה 4? ג׳ייס עונה לעניין – 2 ביקשו, והיו התחייבויות, זו תשובה שמפתיעה אותי. הנה הוא מדבר על קצב שלו, ויאיר שואל על מחויבויות והאם היית עושה רק הפקה אחת השנה. ג׳ייס חוזר לקצב שלו – המצב הנפשי – יאיר מדייק את השאלה – ההבדל בין 3 חודשים לשנה לעבודה על יצירה – יהיה אחר? הוא חותר לכך שאלה אמצעי הפקה – זמן, פניות, מחויבות. ג׳ייס מדבר על כיוונון פנימי- אם אתה עושה 4 אתה עדיין מדבר על מה שמעסיק אותך.
זה יפה בעיניי. אני אולי מאמינה שזה נכון גם מעבר למסגרת שהוא מדבר עליה. אולי אלה רצפים של שנים, אולי של כל החיים.

אמצעי הפקה. אמצעי ייצור כמו שהמרקסיסטים אוהבים לקרוא לזה. ג'ייסון מייצר הרבה. שחקן פעיל בשדה כמו שאומרים. הנה המוסד חוזר. קומישן. ליצור כי יש פלטפורמה שמזמינה את העבודה. מה היינו עושים בלי המסגרות האלו? יש דרך ליצור אחרת? איך המבנה, הפלטפורמה, משפיעה על היצירה? אמצעי הפקה, עבודה. מה עם העובדים? זה אנחנו? זמן – אמצעי הפקה? הוא המסגרת בתוכה מופק משהו? כסף מעניק זמן? ג'ייסון מסרב להפריד בין מצב נפשי לאמצעי הייצור שעומדים לפניו. אחד סובייקטיבי ואחר אובייקטיבי והם נפגשים על הבמה.

צלצול שעון, שלוש דקות.

שיחה רביעית: רותם תש"ח ועדילי ליברמן.

עדילי: נדבר 3 דקות על דלות החומר. אני מרגישה שנזכרנו מאוחר, אנחנו פה בפרינג׳ 2017 ואני מרגישה שזה הדבר, מבחינתי ללכת לכפר גלעדי ולמצוא את הפיצ׳פקעס הכי טובים שיש, מלא יצירתיות ותושייה, למצוא את הרקויזיטים.
רותם: זו ברירת מחדל או אידיאולוגיה?
עדילי: זה הפך להיות עור שני.
רותם: את זוכרת את ההתחלה?
עדילי: נדמה לי שבלימודים, זה היה לי ברור.
רותם: בשנה הראשונה של הלימודים?
עדילי: יכול להיות שזה מתקופת הצנע. משהו בזה שאני צנוע, מינימליסטי.

דלות החומר – מושג מהאמנות הישראלית. ליצור באמצעים דלים. קו על הקנבס. שימוש בחומרים שנמצאו.
מה המשמעות של דלות החומר כשהיא מגיעה לבמה? האם המציאות שלנו היא לא מציאות של דלות? של חומר דל? הדלות כאמצעי הפקה. דלות מול שפע.
אפילו הצגת ילדים שעשיתי לפני 5 שנים, איך שהוא הלכנו לנגר וחברה עשתה את הכובעים. אני נורא סומכת עליי. זאת אומרת, אני זה אמצעי ההפקה הכי.

רותם: איך את מרגישה כשאת רואה איורוויזיון או כוכב נולד או מת ללמוד או?
עדילי: שפע כזה, זה לא בהכרח קשור אליי.
רותם: מה זה גורם לך להרגיש?
עדילי: אני לא יודעת מה זה לפנטז בגדול. 100 אלף שקל להפקה זה משהו שאני לא בטוח שהייתי יודעת מה לעשות איתו.
רותם: את רואה את זה?
עדילי: שפע? מספיק שאראה הצגה ב"קאמרי" ואראה את הבזבוז בדבר הזה.
רותם: במה זה נטמע אצלך?
עדילי: מה זה היה? מבחינתי הכסף הוא זמן עבודה, חזרות, לשלם ליוצרים, לאמנים. שם צריך להיות הכסף ולא על דיקט.
רותם: היית רוצה להתמודד פעם עם הרבה כסף? אם הייתי אומר יש לך אופציה.
עדילי: כן.
רותם: נניח עם כמה כסף?
ֿעדילי: חצי מליון.
רותם: חצי מליון, כמה משתתפים?
עדילי: עשרה משתתפים.

אז באים האלה מאירופה עם הבריכה על הבמה ועם הפנסים שיודעים לרקוד ואנחנו מין- נו ברור. אבל מינימליזם זה כח, זה מבחירה, גם לעשות 4 הפקות בשנה, מי רוצה להתבוסס שנה ברעיון (אני), מי מפחד להתחייב שנה על רעיון (אני), מי מפחד מצ׳ק פתוח? מי חולם עליו בלי הפסקה? נו קחי תעשי, סעי לכפר קטן בגרמניה, יהיה מדהים תעלו פעמיים בפסטיבל ישראל ויגידו שהיה יפה ויכנס לקורות החיים. הכסף הוא לשלם ליוצרים, לאמנים – לא לחומר. אני חושבת שהתרגלנו לחשוב ככה, אני מנסה להתרגל אחרת. לפחות בראש. חצי מיליון אינעל העולם.

צלצול שעון, שלוש דקות.

שיחה חמישית: עדילי ליברמן ומיכל ואעקנין.

עדילי מראיינת את מיכל. איך זה לעבוד בסדר גודל כזה? ואיך זה משפיע על ההפקה? על חווית הזמן? על מרחב הפעולה?

מיכל: כל הפקה היא צריכה מה שהיא צריכה, היא הופכת למה שהיא בתוך מה שיש לה, יש הפקות שבד.נ.א שלהן זקוקות למיליון אחוז חופש וחופש בעיקר מזמן, מאיזה שהוא דד ליין, צריכות להתפתח לאורך זמן ארוך בלי שיסתכלו עליהן ומבחינה זאת לפעמים חוסר תקציב מרוויח מחויבות כזאת משונה של כל מי שמעורב בה. יש עניין של מאה אחוז להיות בה מצד שני..
עדילי מאתגרת. בלי הכסף יורד גם הלחץ. כלומר אמצעי הייצור קשורים גם לחופש במין היפוך מוזר. בגלל זה אני אומרת שזה תלוי בד.נ.א של ההפקה. יש מחקרים שבשבילם אני מרגישה שאני צריכה כל כך הרבה מחקר שלא יהיה לי דד ליין. אני צריכה עם עצמי או עם עוד בן אדם או 3 אנשים בשביל שזה יעבוד. מה קונים אמצעי ייצור "מופרכים" – אולי מילה אחרת לחלומות. כל אחד מהם הוליסטי לצורתו, גם בהפקה שהתקציב בה הוא גדול, ההפקה עצמה מבקשת דברים אחרים, לפי מה שאת אמרת, היא קונה זמן ותשומת לב ויכולת לעבוד על זה לאורך זמן. היא קונה גם אפשרויות מעט מופרכות והרבה פעמים אנשים צריכים את ההסבר של הכסף. לצורך העניין הפנייה שלי למוזיאון הטבע בירושלים, אם לא הייתה לי יכולת לשלם לו, אם הייתי אומרת, היי, אני צריכה…
נראה לי שאני אוהבת את המחשבה שאפשר לעשות דבר בכל גודל, למרות שלא אודה בה בפני מפיק כל עוד אני חיה. ד.נ.א. של הפקה. כמה הדיבור על הפקות כמו בני אדם, ובעיקר כמו ילדים. משאילים את המושג הריון, לידה, גידול וחינוך, אמצעים לקיום – כל היום עושים ילדים אמנותיים קטנים ויודעים בלב שזה לא כמו ילד אבל כמה הביטויים האלה חוזרים. ילד למשפחה עשירה צריך הרבה כסף? ילד עני למשפחה ענייה צריך פחות?
כנראה. מיכל חושבת טווח רחב, נפח, reach.

צלצול שעון, שלוש דקות.

שיחה שישית: יאיר ורדי ושחר מרום.

שחר פתח את החנות. מי בכלל פותח תיאטרון? גם יאיר מתרשם מזה – בנאדם פותח משלו – הוא הפלטפורמה של עצמו.

יאיר: שחר? איפה הוא? (שחר מגיע).
יאיר: שנייה לפני שהשיחה הקודמת שלהן הסתיימה ובדקתי מה המשימה הבאה קראתי שאני מדבר איתך, וחשבתי על זה שנראה לי לא דיברנו 10 שנים או משהו כזה. מאז שפתחת את החנות. ואני זוכר שבאתי לבקר בסטודיו, עשיתי "פנינה רוזנבלום" שם ואמרתי איזה מדהים, הבן אדם החליט שהוא פותח שלו, בלי כלום, לא רוצה. שכר דירה שלו, הוא עושה, הוא הפלטפורמה של עצמו בעצם ועושה עוד פלטפורמות.
שחר: זו עדות מצמררת. מי שרוצה לקחת את הפלטפורמה הזו מוזמן.
יאיר: זו טעות?
שחר: לא.
יאיר: גם להבין טעות זה אופטימי.

עצמאות ממימון חיצוני. על זה אנחנו מדברים? בלי מוסד, בלי כסף ציבורי. פלטפורמה הפקתית יוצרת מציאות הפקתית.
אולי זה כל העניין. אמצעי הייצור מכתיבים את אופי היצירה. לצאת מהכפייה של אמצעי הייצור כדי ליצור פלטפורמה פחות כפויה.

שחר: אני מאמין בזה. אני חושב שלהמציא פלטפורמה או לתת אמצעי הפקה מסוימים יכולים..
יאיר: איזו סוג של יצירה זה אפשר לך?
שחר: אני הפסקתי לעשות יצירה שלי ופתחתי מקום ליוצרים אחרים אחרי כמה שנים שפתחנו את זה, אמנים רצו ליצור שם והרגשתי שאי אפשר גם וגם. השנה בהפקה לקחתי את תפקיד הבמאי אבל הרגשתי שאני לא יכול גם וגם.
יאיר: זה נורא מעניין, זה הכי אמצעי הפקה. באת לפתוח לעצמך פלטפורמה, לא לעצמך אבל לך ולחברים..
שחר: הרגשתי שיצאה לי הצגה והרגשתי שצריך למצוא לה מקום. הרצנו את ההצגה כל שבוע והכסף הלך למקום. ואז חשבנו שיש מקום ולמה לא להזמין אנשים ואחרי 3 שנים הבנו שכדי להחזיק מקום צריך שהוא יהיה בשביל אנשים.
יאיר: זה נעים לך?
שחר: לא יודע, זו מציאות זה כמו עם ילדים שפתאום נהיים הורים אז פותחים תיאטרון ואז…. נהיים הורים של אנשים אחרים ואז לומדים את התוצאות של זה.

צלצול שעון, שלוש דקות.

יאיר: תודה

לשחר זה לא אפשר יצירה – הוא פינה את המקום ליוצרים אחרים. נשבר לי הלב קצת, אבל אני מבינה מה הוא אומר, יש רגע, אם כבר דיברנו על ילדים, שההורות משמיעה ציוץ ואומרת נו כבר בנית בית, אז כן את רוצה לגור בו ואיזה מפנק שיש לך בית שבנית לעצמך לעשות בו את כל הדברים שלך אבל פתאום יש בו חדרים והם ריקים ופתאום בא להזמין אנשים (גם שחר אומר, לא רק אני) ולתת להם להשתמש בבית שלך שבנית לעצמך ומשהו נשפך על השטיח והמשקוף נסדק אבל יש בו תנועה וחיים ואת כבר לא נוודית את מארחת, את הפונדק?

שיחה שביעית: רותם תש"ח ואמיתי יעיש בן-אוזיליו.

רותם: יש לנו 3 דקות יכול להיות שאקטע אותך באמצע כי הסקרנויות שלי ספציפיות ואני משתדל…
אתה מתמודד עם ניהול פסטיבל בת ים, נכון? עד כמה אתה מרגיש שההתמודדות מול העירייה מאפשרת יצירה עצמאית, או לא. מה הקשיים שאתה נתקל בהם?
אמיתי: אני חושב שנגעת בנקודה שבגללה אני מרגיש שאני יושב ליד אבי העורקים של גיבסון (מנהל פסטיבל עכו המתפטר) כל התקופה הזאת. כל עוד המדינה לא לוקחת אחריות. שהעיריות מנהלת את הפסטיבלים ומפיקות אותן, יש לנו בעיה. התגובה של מנכ״ל פסטיבל ישראל לשרת התרבות
זה ישר מכניס לנו אוויר לריאות ולראות מנכ"ל אחר של פסטיבל שהוא השופר בעצם של הפחד והיראה מהשלטון, זה דבר שני. זה בדיוק התוצר הזה.
רותם: כלומר אתה מרגיש שגם ברמה הזאת, נדרשת סולידריות וצריך…
אמיתי: הפסטיבל שאני מייצג- רוב הכסף בא מהעירייה אז אין לי טענות, הם מתאבדים על הפסטיבל. קצת קשה, יש פקידים שלא תמיד מבינים מה זה חופש אמנותי אבל זה הדבר היחידי שהצלחתי לעשות בתוך החוזה הדרקוני שהופעל עליי שבחופש אמנותי אני יכול לקום וללכת וזה הדבר היחידי שהוא יתרון אבל זה מאוד קשה. החופש לקום וללכת. האם זה החופש היחיד שנותר כשאתה עובד מול כסף ציבורי? ומול כסף לא ציבורי? האם יש יותר חופש? כי ברגע שהעירייה מנהלת ואתה צריך לדבר איתה על תעוזה, על יצירת מקפצה ליצירה, במרחב הציבורי, לא תמיד בתור פקיד. הוא רוצה שהתושבים יהינו, שבבחירות הבאות הוא ייבחר, יש לו מניעים אחרים.
רותם: בנקודה זו, מה אתה מרגיש שהכי יעזור ויתמוך בך להגדיל את החופש האמנותי, איזה רוח גבית יכולה ל….
אמיתי: סליחה שזה ישמע לא רוחני אבל, כסף.
רותם: מאיפה?
אמיתי: ברגע שהכסף לא יבוא ממקום אחד אלא מכמה מקורות.
רותם: וואו.

שופר תמיד נשמע מפוחד וירא, אשכרה, מצחיק שזה צליל יהודי כזה שכמובן מכיל בתוכו צער כאב יגון *התמודדות* ונו בסדר אולי איזה מעוף יצירתי בין אחד הפיתולים של הקרן (רבינוביץ׳ כבר נתנו תשובות?) שתוקעים בה. רוצים חגיגה. רוצים הנאה. רוצים קהל בוחרים. המניעים לא משותפים – בין ״ספקי״ האמצעים לבין ״ספקי״ האמנות. אח, המילה ספקים עד מתי, עד מתי, פורקים רעיונות מתוך משאית.

צלצול שעון, שלוש דקות.

תיעוד שני, עדילי ליברמן:

אני רוצה רגע… לתעד 3 דקות את השיחה ביניכם. אז באמת היא התחילה ממש טוב בסוף. אוקיי, ו…. אני חושבת שזו שאלת השאלות אנחנו מתמודדים עם חופש המימון שהקומיסרית הוציאה אל הפועל ואני כאילו באמת תוהה איך אנחנו הולכים לשרוד את השנים הקרובות או איך כל התרבות במדינה תיראה. אם באמת הממשלה והעיריות לא הולכות לתקצב, זאת אומרת, אנחנו הולכים לקראת ברזים סגורים, איך אנחנו לעזאזל אמורים להמשיך ולהתקיים, אני מרגישה גם שעכשיו כשפסטיבל עכו לא הולך להתקיים במתכונתו המקורית, מה זה אומר, אנחנו מודרנו שוב מהשיח? אני מרגישה אבל רגע, לוקחים לנו את היכולת לפגוש ציבור לדבר אל קהל, לעשות את מה שאנחנו עושים, אז מה זה בעצם אומר, כאילו, נתחיל להגדיר את עצמנו? פשיזם. אומרים. פעם ראשונה בדיון. אמיתי מציג גישה לניניסטית. צריך שיהיה יותר גרוע כדי שיהיה יותר טוב? האם הקונפליקט הנוכחי והסולידריות שהוא מכניס לשדה הם מהלך חיובי, למרות ההשלכות שלו.

חופש המימון, חופש המימון. זוכרת רק דבר אחד משיעור אזרחות בתיכון – לאזרח מותר לעשות כל דבר שלא כתוב בחוק שאסור לו. לממשלה מותר לעשות רק מה שכתוב בחוק שמותר לה.
ממתי ממשלה מדברת על החופש של עצמה? מאיפה הדאגה המיוסרת הזו לרגשות של עצמה,
ואולי על זה הסיפור הזה – ככה נבנות דיקטטורות – כשהשליט רואה את המדינה בעצמו ואת עצמו בה – וכך נעלב בשמה, דואג לחופש שלו כשליטה, לא לחופש של האזרחים, לחופש שלו, שלה, לממן, להיעלב, לדרוש, לרטון. אחותי, באיזה קטע אבל, באמת. אולי התוכן של הפסטיבל יהיה של הפקידים. יש לי חלום רטוב כזה, עוד מהתקופה שלפסטיבל ישראל לא היה מנהל אמנותי לרגע. אמרתי שיו, התגשם חלום פקידותי – נפטרנו מהאמנים סוף סוף אפשר לנשום והם לא יעליבו אותנו יותר עם הרעיונות שלהם.

צלצול שעון, שלוש דקות.

שיחה שמינית: עדילי ליברמן ואלירן כספי.

עדילי: אוקיי, איפה אני תפסת אותך באירועים האלה, באמצע הפקה? באיזה שלב אתה?
אלירן: סוף מחזה, תחילת חזרות.
עדילי: איזו הפקה זאת השנה שלך? אתה מייצר די הרבה.
אלירן: שישית.
עדילי: שישית? השנה.. אנחנו ביוני.

שש הפקות בשנה. שאלה של אנרגיה? מה הקשר בין אנרגיה לבין אמצעי הייצור הקיימים? ואיך זה קשור לדלות? נדמה שיש אנשים שמסוגלים לנתק את עצמם. שהאנרגיה הפנימית שלהם מספיקה כדי ליצור עוד ועוד. ואחרים, שצריכים את האמצעים כדי ליצור. אחרת זה הופך לאינרציה.

אלירן: אני חושב שאני לא יודע לעשות משהו אחר. אני צריך לעשות את זה, זה חלק ממה שלוקח אותי קדימה, מחייה אותי. אבל אני כן מרגיש בתקופה האחרונה שמה שאני עושה צריך איזה שינוי ואני מעיף עצמי לכל מיני מקומות כי אני הכול.
עדילי: בחלומך היית רוצה לעבוד ב"בימה" או ב"בית לסין"?
אלירן: אני מוכן אבל.
עדילי: יותר נוח וקל.
אלירן: לא, עשיתי השנה 2 הפקות עם תיאטראות וגיליתי שלהיות חבר בארגון יש בזה פוליטיקה שרחוקה מהאמת הפנימית. אתה עושה כדי שבמערכת ידעו שזה בסדר וידעו שזה טוב. מוציאים מיילים. זה פחות נכון לי שכל כך הרבה אנשים יהיו מרוצים מכל "המסביב" של זה.
השאלה הזאת – רוצה לעבוד בקאמרי? רוצה בית ליסין?
התרגלנו לענות שברור שלא, או לחייך בקטע תומך למי שאומר דווקא כן, למה לא. אבל השאלה רק מעידה על המרחק בין הקהילות – אולי במיוחד מצד הבמאים/יוצרים. כאילו בשחקנים זו שאלה פחות טעונה? לא יודעת, מנחשת, הם יספרו לי.
אנשים שואלים אותי, אתה מרשה לעצמך לחלום מאוד רחוק כי אני לוקח אתגרים אבל השאלה אם אני מוכן להיות בלי. זאת אומרת. אם יום אחד לא אבוא ומישהו… ואני לא אהיה. יש כאלה שכן מסוגלים. אם אני מסוגל לעשות משהו שאני אולי ארגיש שאני מאבד שליטה עליו לגמרי. שיש לי איזה שאלה אם אני אלך לכזה מקום.

צלצול שעון, שלוש דקות.

שיחה תשיעית: רותם תש"ח ואפרת שטינלאוף.

מעבר בין מדיום אחד לאחר. מעבר שהוא גם גיאוגרפי. עבריין. החזרה לארץ תמיד מלווה גם בנחיתה אל תוך אמצעי הייצור המקומיים = הדלים. התמודדות חדשה. אפרת הגיעה מתקציבים גדולים. העולם המסחרי. החיים עצמם? יכולות ניהול כאמצעי ייצור.

רותם: טוב, אני מתנצל מראש כי אני הולך להתחיל את השאלה עם מונולוג קצר. אני אמשיך את הסיפור שלי עם יאיר מקודם, התחלתי בתור רקדן ואז הרגשתי שאני רוצה להגיד משהו על תנועה, עברתי לניו יורק למדתי לימודים אינטראקטיבים וניסיתי לעשות כוראוגרפיה דרך מיצגים, דרך דברים ממוחשבים, אלו היו אמצעי הייצור, אבל זו הייתה גם פנטזיה, דמיינתי שככה זה נכון ואז הוחזרתי על ידי רשויות ההגירה והחלטתי לשים עצמי בבצלאל ואז איך שהוא דלות החומר של הארץ אמרה לי, מותק, אין קומה שישית, אין עכשיו מיצגי ענק, אין תקציבים גדולים ובמקום לעשות את הדברים בוא תדבר על זה, שים את זה על במה ובמקום לכתוב את התאוריה תדבר עליה, רציתי לשאול אותך אם יש לך היסטוריה כזו שהובילה אותך ממדיום למדיום?
אפרת: קודם כל עשיתי הרבה דרך במדיומים שונים, התחלתי במנהל עסקים, ניהלתי תקציבים של קמפיינים גדולים, התחלתי מתקציבים של מליונים ואז…
רותם: מבחירה או מאילוץ?
אפרת: הייתי לפני זה בתיאטרון עד שלב מסוים, חשבתי שיהיה יותר פרקטי להתחיל בניהול והייתה לי קריירה מדהימה. ואז החלטתי שאני לא יכולה להעביר את החיים שלי בלי משמעות. חזרתי לתיאטרון, לבימוי ומרגע שיצאתי מ"סמינר הקיבוצים" היה לי ברור שאני הולכת לנצל את היותי מנהלת עסקים. ידעתי שאם אני אעצור שם אני יכולה להיות מדביקת לינולאום ואו תולת שקים או מפתחת כל מיני דברים, יש לי הרבה מקצועות וכולם אמצעי היצור שלי. אני רואה את זה ברבדים שונים של עיצוב גופני ופיזי. כן מנהלת של צוות שהולך ויוצר. זה מבחינתי האידאל של יצירה- לרתום צוות ולנהל בכל הרמות, רוחנית, פיזית, משמעותית.
רותם: יש מודל של חברה, את? את בוסית של חברה בעצם?
אפרת: כן ועם המון רוח.

צלצול שעון, שלוש דקות.

תיעוד שלישי, ג'ייסון דנינו הולט:

אני אתעד עכשיו במשך שלוש דקות את השיחה, בבקשה הישארו במקומכם, זה בטח ייקח פחות משלוש דקות אבל נזרום.
הרטט קשוח, אני אומר פתאום בקול רם.
הרטט קשוח והמזגן עלי.
ואני לא לבד.
מי אתם שידעתם שצריך להביא סוודר.
רותם מעלה את אפרת
ומתנצל על זה שהולך להיות פה מונולוג.
והנה הוא מספר את סיפור "ניו-יורק" שלו.
הוא סיפר אותו אתמול ארבע פעמים בחזרה, כפרה עליו.
אבל הוא חוזר לתמה של הייצור של האמצעים
ובצלאל
ואמנים פלסטיים
וכוראוגרפיה
ודלות החומר
ומותק מותק מותק,
מותק,
אפרת מולך,
מה אתה עומד לשאול?
דבר על זה,
שים את זה על במה,
אתה עכשיו על במה,
יש פה שאלה,
הנה היא מגיעה,
היסטוריה פתלתלה ממדיום למדיום,
מה ההיסטוריה שלנו,
הופה מנהל עסקים,
הופה תקציבי ענק של קמפיינים,
הופה מליונים מליונים מליונים,
מעניין אם מה שהיא הצליחה לחסוך התניע את כל הקריירה שלה.
מליונים מליונים מליונים.
אני לא יכולה להעביר את החיים שלי יותר בלי משמעות.
מי פה מרגיש שהחיים שלו מצאו את המשמעות.
ליצור הכל לבד.
המשמעות היא בלבד.
האם היוצרים העצמאיים שיושבים פה
בודדים יותר מתוך השחייה הצורנית שלהם נגד הזרם.
הפרודקשן הוא אני,
כשכולנו אימפריות קטנות של עצמנו.
אולי רק בעייני עצמנו.
והנה אפרת שמה את המילים רוחנית פיזית משמעותית.
מודלים כלכליים.
מזגן מזגן מזגן,
שמישהו יכבה אותו.

צלצול שעון, שלוש דקות

שיחה תשיעית: ג'ייסון דנינו הולט ויעל קרמסקי.

יעל: אני מקשיבה ואני חושבת לעצמי מה זה אי״ב? מי יצר את אי״ב? מי התחיל את אי"ב? הממשלה. מי שקרא לנו. ישבנו באותו יום, זו הייתה עירית פוגל בשנת 2007 ואמרה לנו- רבותיי צריך ארגון שאתם כולכם תפסיקו לבלבל לי את המוח ויהיה לי אחד שיבלבל לי את המוח ודרכו ננהל את הפרויקטים. נגיע לשורות התחתונות. מי שיצר את המבנה זו הממשלה. אנחנו יושבים פה ומדברים על חופש הביטוי ועל דמוקרטיה שכולנו יודעים שאנחנו עבדים, כולל אתה, כולל אני. אני קודם, אני בעיקר. של הקריטריונים שנמצאים בתוך התקציבים. שאנחנו מקבלים כולנו מהממשל. האם מישהו מאיתנו היום מסוגל לדבר באמת על שחרור ואם כן מה זה אומר? ואם כן איך? ואם כן, באיזה אופן היום כשקרה דבר אתמול ואנחנו שואלים איך אנחנו ממשיכים ובכנס האחרון מי שהיה של התמיכות של הממשלה, נאמר בפירוש שהעיריות הולכות להיות מי שתקבלנה את התקציבים של הפרויקטים העצמאיים והן תחלטנה, ואני רשמתי את זה, הן תחלטנה מי יקבל תקציב ומי לא, אי״ב לא בטוח תשרוד כי מירי רגב מתכוונת להמשיך לפעול לכיוון העיריות, היא תתקצב את העיריות בתקציב שיגיע ליוצרים.
ג'ייסון: אלה העובדות, עכשיו תלמדי אותי משהו על ההתכווננות שאמורה להיות לי מול זה.

צלצול שעון, שלוש דקות.

שיחה עשירית: רותם תש"ח ונעם אלון.

רותם מראיין את נעם. איך זה נראה שכנמצאים בתחילת הדרך? עוד לפני שהתקציבים הדלים הופכים להיסטוריה של יצירה? לפני שהאנרגיה הופכת לאינרציה.

רותם: אז אתה מסיים את "החזותי" עכשיו ו… אתה מן הסתם מודע למצב, העיריות, הממשלה, מירי, הרגבים. אתה מדמיין איזה שהוא נתיב מילוט מהדבר הזה דרך העולם הכלכלי, עולם העסקים, דרך פטרונים פרטיים, התכוונות לפרינג׳, שוליים? איך אתה מדמיין את הטקטיקות בשטח?
נעם: אני חושב שכן, לפני שהתחלתי ללמוד ב"חזותי" הבנתי שהצורך שלי ליצור אין לו יותר מדי קשר למה שקורה בעולם. גדלתי ברמת השרון לשני הורים בורגנים ומעונבים ואני מבין כאילו… הבנתי את זה שיש גם בחירה שהיא פריבילגית בתוך הדבר הזה.
רותם: אני עוצר אותך, אצל ההורים למדת?
נעם: למדתי בבית ספר לאמנויות.
רותם: גם זה אמצעי יצור. איפה עשית חזרות, איפה התאמנת? לאיזה מסגרות עשית את ההפקות שעשית?
נעם: בתור תלמיד במערכת החינוך החצי ממלכתית חצי פרטית. ההורים שלי כאילו, ללמוד בתיכון "אלון" ברמה״ש עולה הרבה מאוד כסף ורק אנשים מסוימים יכולים לשלם, אותו דבר לגבי "עירוני א׳" ו"תלמה ילין".
רותם: זה התנהל בחללים של בתי הספר. גם ב"חזותי" זה בחללים של בתי ספר. האם אתה הולך לפתח קריירה בבית ספר?
נעם: גם ב"חזותי", לא יודע מתי ביקרתי שם בפעם האחרונה, גם ב"חזותי" זה לא חלל שמכיל 60 תלמידים, הבנתי שהחלל שלי זה המוח שלי והמחברת שלי וגם בהקשר של אמצעי ייצור ואמצעים הפקתיים אני עובד בתוך המגבלות. הן מכתיבות את האופן שאני אחשוב.
רותם: מה הפרויקט הראשון שאתה מדמיין אותו, איפה הוא הולך להתרחש?
נעם: נראה לי שלא בארץ.
רותם: במסגרת של פסטיבל? בסלון? במסגרת עצמאית? און ליין? אוף ליין?

לא נכנעת לקלישאת ה-אבל-עוד-לא-יבש חלב השקדים על שפתיהם. הם באים להיות האמנים החשובים ב*קהילה שלנו בשנים הקרובות. אלה מי שהם היום, אלה גם אנחנו.
דיברתי אתו פעם אחרי הצגה, עם הכיתה מ"החזותי", ולא היה להם כלום להגיד על ההצגה שלנו שעשינו לבד עם מעט אמצעי יצור ונהיית שתיקה מביכה של שיחת אחרי הצגה אז אמרתי
מי פה יודע להגיש לקרנות? ומלא עיניים יפות וריסים ארוכים נפערו ואמרתי יאללה, שאלות?
ולי מאיר הרימה את הכפפה ואמרה אוקיי אוקיי אוקיי. ונכנסו למין מונולוג ארוך על לא לפחד לבקש כסף, לנסח את החזון שלך, לחפש בעולם את המקום לעבודה שלך. הרגשנו שהצלנו את השיחה. כי לדבר על אמנות עם בוגרים טריים של "החזותי" זה לא מה שחשוב עכשיו. שלוש שנים או יותר הם מדברים על אמנות. אבל יש הגשה לפיס עוד חודש ומי יגיד להם שזה כולה להעלות פי די אף ולבקש מעורכת הדין.
הוא אומר שלא בארץ.
איזו תשובה מושלמת.
זה לא מקום ספציפי – זה מקום שהוא *לא* בארץ.

צלצול שעון, שלוש דקות.

שיחה אחת עשרה, עדילי ליברמן ודפנה זילברג.
.
דפנה: אני בדיוק חשה חזק את הלימבו. תמיד הרגשי סחית מדי בשביל הפרינג׳ ונועזת מדי לרפרטוארי והתנהלתי באמצע. אני חושבת שלאחרונה אני מרגישה שלאחר שנים של הרבה עבודות עצמאיות. מלא ובאיזה קצב שלא נגמר. נמאסתי לי מאמצעי הייצור, נמאס לי לעשות הפקות במעט מאוד כסף. נמאס לי לעשות מחול. מצד שני אני הולכת לעשות השנה הפקות ברפרטוארי ואני בדיכאון. אין לי בית. אני מרגישה שאין לי כל כך. זאת אומרת, אין את המשבצת שבשבילי יש את השילוב של הדברים. אני לא חושבת שזו פונקציה של חלל, אני חושבת שזו פונקציה אנושית של קהל וקשרים תרבותיים שצריך לבנות כי אני חושבת שכרגע המבנים של צריכת התיאטרון הם מאוד דיכוטומיים, זאת אומרת אני חושבת שהכול זה פונקציה של קהל, איך שצורכים את התיאטרון. יש את האמנות העצמאית, היכולת להגיע לקהל, וזה להילחם על להביא קהל, אבל גם המערכת הרפרטוארית בנויה עקום. זה מתבסס על קהלי עובדים. זה עולם מלא בקניינים, זה לא באמת הקהל של ההצגה. אני לא יודעת, אני גיליתי שאני בלימבו, בחודשים האחרונים.

היא עושה עבודה ברפרטוארי השנה. (היא חזרה בתשובה – השיר היחיד של מתי כספי שאני זוכרת) איך שצורכים את התיאטרון. יש לנו אמצעי ייצור ויש לנו צרכנים. בואו, חברים, לא סתם קוראים לזה שוק הצגות. ככל שמשלימה עם הטרמינולוגיות מתבגרת אבל לא בהכרח מתבאסת. להפך, מתמקמת. הנה, ועדי עובדים – אולם מלא בקניינים ——— זה אפילו לא הקהל שהוא החלום, זו הדליה מתיאטרון הצפון שרק שלא תגיד שזה יפה נורא אבל קצת פרובוקטיבי לקהל שלה. צריכת תיאטרון כמבנה. הצריכה היא ההיפוך של הייצור. או שאולי זה כבר לא נכון. איך שני הדברים האלו משקפים אחד את השני? ואולי הקהל הפך להיות הפלטפורמה שמאפשרת את היצירה – ועדי עובדים.

צלצול שעון, שלוש דקות.

שיחה עשירית: יאיר ורדי וחנה ואזנה-גרינולד.

חנה: אמא שלי רצתה שאהיה פקידה בבנק, זה היה אופק הציפיות שלה בשבילי, היא רצתה בשבילי טוב. אבל גם אמנות לא היה ברפרטואר שלה, היא לא חשבה שאני יכולה או מסוגלת, היא לא התעסקה בזה. מבחינתי להיות אמנית זו פריבילגיה.
יאיר: את נוסעת מלא, את מופיעה בכל הארץ.
חנה: אני ו"הפרחות".
יאיר: את חורשת את הארץ את מגיעה למקום ומדברת על פריבילגיות זה חלק מהתוכן של ההצגה, את מגיעה לקהל ואת מרגישה שאת פריבילגית שאת יוצרת תיאטרון?
חנה: אני פריבילגית כי אני משכילה ויש לי אפשרות לעשות תיאטרון ודרך אגב, אני רוצה להגיד שאת ההצגה הזו עשיתי בלי אמצעי ייצור, אולי 1500 שקלים באוניברסיטה שזה היה התקציב שלה והיה המון חופש והרבה, דווקא בזה שאף אחד לא נתן כסף. אז אני אומרת לכולם, יש חופש.

פריבילגיה היא לעשות את מה שאתה אוהב.
זה משפט מורכב מאוד בשבילי, כנראה בגלל שהוא גם נכון מאוד.
נו, דיבור האושר כלבנה בודדת בראש פירמידת הצרכים. ואז, פוזלים מטה לעבר אמצעי היצור.
חופש, חנה אומרת.
חופש הוא אולי פריבילגיה גדולה מ-מימון.
זו השיחה שאנחנו מנהלים עם מירי בעצם? אנחנו מנהלים שיחה על פריבילגיה, על חופש? אנחנו נלחמים בעצם כדי לומר שבמאזן האימה שאיכשהו פוקד את האמנות מדי כמה שנים, מצד ימין כסף, מצד שמאל חופש, אנחנו באמת בוחרים בחופש?
והם חייבים להיות בשני צדדים שונים של המאזן?

צלצול שעון: שלוש דקות.

שיחה שתיים עשרה: ג'ייסון דנינו הולט ונופר סלע.

חוזרים לקהילה, קולקטיביות אל מול הבדידות, הלימבו. איזה כיף זה לחשוב על קולקטיב. יש לנו משיכה למילה, לרעיון, כמו קהילה. חלוקה בנטל. חלוקה באמצעי הייצור. קומוניזם? בקומוניזם אמצעי היצור נמצאים בידי הפועלים. זה אחד המאפיינים העיקריים שלו. רוב הזמן אמצעי הייצור נמצאים בידי בעלי ההון, או ברוב המקרים, בידי המדינה.

נופר חלק מקולקטיב של יוצרים עצמאים. אני אוהבת משפטים שמכילים ניגודים ומוכיחים שאולי הם לא. היא מדברת בלשון נקבה וזה מפנק לי את האוזן ואת תחתית הראש. הן עושות גיוס משאבים ליווי אמנותי הפקה ושיווק אחת לשנייה. הן כ-7, אנשים יוצאים וחוזרים, הנטל ברוטציה. ג׳ייסון דואג למטלות. היא מודה שזה לא קל. להיות חלק משיחה מתמדת ולקבל תמיכה ורשת בטחון – ג׳ייס סיכם נכון – שווה. אז איך מסבירים את זה שאין הרבה? העבודה השחורה מרתיעה (אבל יאיר מכחיש את המיוחס לו). הpecking order מפחיד אותנו האמנים. מה זה הדבר הזה שבו מישהו יקבל לפניי, אולי על חשבוני. יש ויתורים. סיכמנו באגו.

צלצול שעון, שלוש דקות.

ג'ייסון: תודה.
נופר: תודה.

שיחה שלוש עשרה: יאיר ורדי ודפנה קרון.

יאיר: נדבר?
דפנה: אני חושבת על נשימה ועל זמן וגם על אופק, כאילו, איך נוצרת כאן קהילה וזה השיח שלנו, איזה אופק אנחנו יכולים לראות בתוך הממסד ובתוך העיריות וגם בתוך איפה אפשר למצוא אמונה, דיאלוג. כי זה דברים שמעסיקים אותי וגם קודם כשדיברה יעל וגם כשחנה דיברה חשבתי, האופק נמצא גם בסטודנטים, בללמד, האופק נמצא גם לא בת״א. אני אמנם גרה בת״א אבל אני ירושלמית במקור ואני עובדת בירושלים ומלמדת בחיפה והסטודיו שלי היה בבת ים והדבר הזה הוא בעצמו אופק ,יש בו משהו שהוא מאוד מנחם ומפרה ומעניין לא עניתי לך על השאלה. אני לא עובדת אף פעם לבד, תיאטרון היא עשייה של קולקטיב עשייה שיתופית.

נשימה כזמן, וגם אופק – שזה במרחב. אילו אופקים ניתן למצוא. אופקים חדשים? כנראה שעולם האמנות טבע את המושגים. אופקים חדשים גם במובן הגיאוגרפי – פיזור. יציאה מהמרכז. לא עובדת לבד – כי תיאטרון הוא עשייה שיתופית. אז בעצם אנחנו מדברים על גבולות השיתופיות. איך זה קשור לאמצעי הייצור שלנו. אנשים כאמצעים.

צלצול שעון, שלוש דקות.

שיחה ארבע עשר: ג'ייסון דנינו הולט ויואב ברתל.

ג'ייסון: אתה השיחה האחרונה בפורמט הזה פה, בוא נצא לפעולה, נגיד ויוצאים לפעולה שאתה מזניק אותה עכשיו, תזניק אותנו לפעולה.
יואב: 3 דקות, אני צריך בקצר. האופק שדפנה מדברת עליו מדבר אליי מאוד, אני חושב שת״א רוויה, שמיצינו את האפשרויות ושבחוץ יש סיפור מורכב כי יש הרבה שנאה. ואנחנו צריכים להתמודד איתה וזה אומר המון אפשרויות. אחד הדברים שקפצו לי ש-9 ההפקות של עכו צריכות לעשות סוג של מסיבת עיתונאים על תצוגת הפסטיבל בכל מיני ישובים בארץ, ללכת ולפגוש את ישראל כי אנחנו בבעיה גדולה מאוד כרגע. זה דבר אחד, אבל אני חייב עוד משהו להזניק, אפשר? אנחנו צריכים להזניק במשהו אחר, קהילה מרגישה קהילה בכל מיני תנאים ואחד מהם הוא שאנחנו נותנים לעצמנו להיות מונהגים, שיהיה לנו מנהיג. זה נגד הד.נ.א שלנו כי אנחנו אינדיבידואלים… אני חושב שכדאי לנו לטפח מנהיגות ולשמור עליה. אני באמת חושב על זה. זה מעסיק אותי בימים האחרונים, הרגשתי את זה בעכו אבל זה לא רלוונטי למה שאתה רוצה לדבר עליו.
ג'ייסון: בוא ניקח רעיון וממש קונקרטית. יש פה הרבה יוצרים ממש. תזניק לפעולה קונקרטית. מה אני אמור לעשות עכשיו? לדבר עם מועצות אזוריות, מקומיות בפריפריה ולהגיד…
יואב: יכול להיות שכן ואני לא מספיק יודע, לא בטוח שהפוטנציאל נמצא בבנייני המועצה, הוא נמצא במתנ״ס. אנשים שמגיעים לשם פעם בשבוע לא מכירים אותנו, אתה מתלבש נורא שונה מהם, אני מסתכל עליך ואומר, אתה הדבר הכי נכון שיכול להיות, וזה כל כך שונה ויפה ומאיים.

הידברות עם הפריפריה. אופק כמרחב גיאוגרפי. כמו אצל דפנה. להתמודד עם השנאה. שנאה כדלק ליצירה? לפעולה? מציב את תל אביב מול שאר המדינה וחוזרים לקהילה. יואב קושר בין קהילה ומנהיג. נשמע רע, אבל אולי בעצם לא כל כך. אולי פיתחנו איזה פחד מהנהגה מכל סוג שהוא. פחד מהכוח כי אנחנו יודעים מה הכוח עושה. מתנ"ס – עוד אמצעי ייצור שלא הוזכר עדיין. ליצור במקומות הקטנים. מחוץ לשדה? סל תרבות מסתיים בשיחה. בדרך כלל זו שיחה עם זרים. אבל כאן כולם מכירים? באמת מכירים? איך להתחיל שיחה או בעצם להמשיך אותה? איך ליצור קהילה באמצעות שיחה? ומי ינהיג אותנו?

צלצול שעון, שלוש דקות.

מתחילות שיחות קטנות בין כל אנשים האולם. מנחי הדיון יוצאים והמשתתפים משוחחים על הכריות בין עצמם.

העצמי כאמצעי יצור – זה הדיבור? איך אני אוהבת אמנים על כריות.
בכלל אנשים על כריות, תמיד התחושה היא, וסליחה על הקלישאה, אבל ששיחות שמתנהלות על כריות הן בהכרח רכות יותר, שקטות יותר, וואללה, הנה – אפילו חשובות יותר.
גם אנשים שמדברים במעגל. דברנו מספיק על מגדר וזה היום? לא בטוחה, אבל מצד שני לא בטוחה שאני מסוגלת לשמוע משהו אחר כרגע. אמנים יושבים במעגלים – גם זה נחשב הנהגה?
נראה לי שאפשר שיהיה מנהל במעגל אבל חוץ מזה שהוא ישב בפישוק רחב יותר מהשאר אני לא חושבת שאפשר יהיה לראות את זה עליו. כי צורת המעגל וזה. אולי רגע לפני הנהגה צריך הכרה; הכרה שברור שכולנו עם שאלות דומות אבל גם עם זה שיש לנו די הרבה תשובות שונות.
מאמינה יותר ויותר בסולידריות, פחות ופחות באחדות מחשבתית.
אפשר שהן יתקיימו ביחד? עדכנו אותי, מי שיודעת.
אבל צריך לסיים באמצעים אז כמו שאנדרה אומר בשיר:
Lend me some sugar, I am your neighbor.
אולי כסף או אמצעים חומריים זו באמת לא השאלה. אולי חופש זו כן שאלה.
אבל אם משוחחים על משאבים אני רוצה מפגש כזה, אמנים ואמניות על כרים וכריות, שיתוף מחשבות חששות וחוויות, ככה מגלפים רעיונות חדים ומשוכללים יותר ובמבט לאחור – אלה האמצעים ששירתו אותי יותר מכל.